רע"א 2168/06

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור להכרה בקשר סיבתי בין מחלת הנפש של המבקשת לבין שירותה הצבאי. המבקשת, ששירתה כמ"פ בחיל החימוש, שוחררה ארבעה חודשים לפני מועד שחרורה המיועד בשל אמירות שקריות ובעיות התנהגות. המבקשת תבעה פיצויים מהמשיב, בטענה כי תפקידה הצבאי, שכלל מפגשים טראומטיים עם חולים ופצועים, גרם לה למצוקה נפשית שהובילה להתמוטטות הנפשית שלה. עם זאת, ועדת הערר של המשיבה דחתה את טענתה, בנימוק של חוסר קשר בין המחלה לבין שירותה הצבאי. הוועדה ביססה את החלטתה על עדותו של מפקדה הישיר של המבקשת, שקבע כי תפקידה היה בעיקר ביקור פצועים קל בביתה, והעובדה שלא פנתה לעזרה ולא הראתה סימני מצוקה במהלך שירותה. החלטה זו קיבלה משנה תוקף על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קבע כי טענותיה של המבקשת הן עובדתיות בעיקרן וכי קביעות הוועדה כי מחלתה אינה קשורה לשירות מוצדקות. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שגם הוא נדחה. השופטים הסכימו עם החלטות הערכאות הנמוכות יותר, והדגישו כי המבקשת לא הביאה ראיות מספיקות לקשר סיבתי בין שירותה הצבאי לבין מחלת נפש, במיוחד בשל האופי המוגזם של טענותיה בנוגע לקשיים שעמדו בפניה במהלך שירותה. זאת ועוד, השופטים ציינו כי חוות הדעת הרפואיות של המבקש התבססו על הנחות עובדתיות לא מדויקות, דבר המערער את אמינותן. כתוצאה מכך הגיעו השופטים למסקנה כי אין בסיס חוקי להתערב בהחלטות הקודמות, ובקשת רשות הערעור נדחתה.