ע"א 90/49

תקציר

המקרה של מרדכי בנטוב ואחרים נגד יעקב קוטיק היה תביעת לשון הרע פורצת דרך בישראל, שנדונה בשנת 1951 על פי פקודת הנזיקין האזרחיים משנת 1944, ששלטה בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הנתבעים, עורכיו ומו"ליו של עיתון "על המשמר", נתבעו בגין הוצאת דיבה על ידי קוטיק, שטען כי רשימה שפורסמה בעיתון מכפישה אותו בכך שקישרה אותו לאצ"ל, ארגון בלתי חוקי הידוע בפעילותו האלימה. הרשימה המדוברת, שכותרתה "סחטנים של האצ"ל נענשו", פירטה את עונשם של כמה אנשים שהיו מעורבים לכאורה בניסיונות סחיטה. שמו של קוטיק הופיע ברשימה יחד עם תיאור פשעיו לכאורה ועונש קודם בגין החזקת נשק. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לטובת קוטיק, ופסק לו פיצויים בסך 500 ש"ח. הנתבעים ערערו וטענו כי הפרסום נכון, וכי חלה עליהם חובה לפרסמו לציבור. הם גם טענו לחיסיון מותנה, וציינו כי הפרסום מהווה הבעת דעה על התנהלותו של קוטיק. בית המשפט העליון, שיוצג על ידי השופטים אולשן, דונקלבלום ובקר, דחה את הערעור אך הפחית את סכום הפיצוי ל-150 IL, יחד עם 100 IL עבור הוצאות ושכר טרחת עורך דין. השופטים הסכימו כי הפרסום אכן השמיץ את קוטיק. הם גם דחו את טענת הנתבעים לחיסיון מוחלט, וקבעו כי הפרסום לא שירת את מטרת ההגנה או הביטחון של ארץ ישראל. באשר לחיסיון מותנה, פירש בית המשפט את הדינים הרלוונטיים – סעיף 20(1)(א), (ב) ו-(ג) לפקודת הנזיקין האזרחיים – באופן שונה מהדין האנגלי עליו הסתמכו הנתבעים. לדברי השופטים, סעיפים אלה קבעו סוג אחד של פריבילגיה, דהיינו פריבילגיה מותנית, ולא שני סוגים מובחנים כמו במשפט האנגלי. השופט אולשן פירש את סעיף 20(1)(א) כמטיל חובה על המו"ל להוכיח כי הפרסום מילא חובה מוסרית, ציבורית או משפטית, וכי הדבר נעשה בתום לב וללא כוונת זדון. עוד הדגיש כי היעדר זדון במובן המשפטי – קרי זדון בדין – אינו פוטר את הנתבעים מאחריות, אלא היה לו משקל משמעותי בקביעת הפיצויים. השופט בקר הסכים עם פרשנותו של אולשן לסעיף 20(1)(א) והוסיף כי הנתבעים לא הוכיחו חובה או חובה כזו לפרסם. באשר להבעת דעה לפי סעיף 20(1)(ג), קבע בקר כי כותרת הפרסום, "סחטנים של אצ"ל נענשו", אינה דעה אלא קביעה עובדתית. שני השופטים הסכימו כי הנתבעים לא הפעילו שקידה ראויה באימות אמיתות הפרסום ולא פעלו בתום לב, ובכך לא עמדו בתנאי החיסיון המותנה. בקביעת הפיצוי הראוי לקחו השופטים בחשבון את התנהלות שני הצדדים, לרבות הימנעותו של קוטיק מלהודיע לנתבעים על התביעה הצפויה, ואי התנצלות או ראיה נוספת במהלך המשפט על ידי הנתבעים. הסכום המקורי של IL500 הופחת, בהתחשב בנסיבות המקרה.