פ"ה 20709-10-13

תקציר

מדובר בכבאים שהועסקו על ידי ועדי ערים בערי יהודה ושומרון והיו מבוטחים באמצעות פוליסות ביטוח מנהלים במקום תוכנית פנסיה תקציבית או צבורה. הכבאים טענו כי פוליסות הביטוח שלהם אינן מהוות הסדר פנסיוני חלופי ראוי וביקשו שזכויותיהם הפנסיוניות ייקבעו על בסיס חוקת העבודה. בית הדין הסכים עם הכבאים, וקיבל את עמדתם כי ביטוח מנהלים, שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה ואינו מבטיח תשלומי החלפת שכר בזמן נכות, אינו יכול לממש את הזכויות המגיעות להם על פי חוקת העבודה. כמו כן, נמצא כי פוליסות הביטוח היו מכוונות לעמלות סוכן, שוחקות את החיסכון הפנסיוני של הכבאים ומעניקות כיסוי נחות בהשוואה להסדר פנסיוני תקציבי. בנוסף, בחן בית המשפט את יישומו של הסכם מעבר במגזר הציבורי, שמטרתו לשנות את שיטת הפנסיה מפנסיה תקציבית לפנסיה צבורה לעובדים חדשים. המדינה טענה כי הכבאים נופלים תחת ההגדרה של "עובדים קיימים" בהסכם ולכן יש להמשיך להיות מבוטחים באותו הסדר פנסיוני צבור. עם זאת, בית המשפט פירש את המונח "זכויות פנסיוניות" בהסכם המעבר בהתאם לחוקת העבודה ומצא כי פוליסות הביטוח של מנהל הכבאים אינן מעניקות להם זכויות פנסיוניות. לפיכך, הכבאים סווגו כ"עובדים קיימים" הזכאים לפנסיה תקציבית על פי הסכם המעבר. למרות שחלפה תקופת ההתיישנות, בית הדין הפעיל את שיקול דעתו לדון לגופו של עניין כדי למנוע אי שוויון בין עובדים בעלי נסיבות דומות. בעקבות זאת התקבלה התביעה, והכבאים הוכרזו זכאים לפנסיה תקציבית עם פרישתם, בכפוף לתנאים מסוימים. המדינה חויבה לשלם לכבאים שכר טרחה, ולשני הצדדים ניתנה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה.