ע"א 2262/17

תקציר

בהחלטה משפטית זו דחה בית המשפט ערעור שעסק במספר שאלות משפטיות, בעיקר בנוגע לתניית ויתור בחוזה, התיישנות והפרדת תביעות לסעדים הצהרתיים וכספיים. במרכז התיק עמדה השאלה האם קיים חריג שני לתניית הוויתור, אשר יקבע את זכותו של המשיב לבקש סעד כנגד המערער. בית המשפט תמך בממצאיו של בית המשפט המחוזי בנימוקים שונים, בקובעו כי המערערת אינה יכולה להסתמך על אי קיום החריג השני של כתב הוויתור בשל מעשיה שלה עצמה שסיכלו את תנאי הסעיף. התנהלותו של המערער, ובפרט עריכת הסדרים חסויים במקרים דומים, הפרו את חובות תום הלב ומנעו מהם לטעון לחסינות. בית המשפט התייחס גם לשאלת התיישנות התביעה, והגיע למסקנה כי הדבר לא נבע מכך שהמערערת הסתירה פרטי פשרה חיוניים. המשיב לא היה מודע לעובדות הדרושות כדי לעמוד על זכותו עד למועד מאוחר יותר, הנופל בגדר תקופת ההתיישנות. פסק הדין עסק גם בתקינות הפרוצדורלית של הגשת סעד הצהרתי בנפרד מתביעות כספיות. בית המשפט צידד במשיב, מתוך הכרה באינטרס לגיטימי להתייחס תחילה לתוקפו של סעיף הוויתור, נוכח השפעתו המשמעותית על תביעות עתידיות. חרף המורכבות הפרוצדורלית, מצא בית המשפט כי גישתו של המשיב מוצדקת ומתיישבת עם יעילות פרוצדורלית. משכך, נדחה הערעור על הסף, והמערערת חויבה בהוצאות, דבר המחזק את עמדת המשיב ואת הדגש ששם בית המשפט על תום לב והתנהלות הוגנת באכיפת חוזים.