ע"א 11339-02-16

תקציר

המשיבים טענו כי יש לדחות את הערעור שכן פסק דינו של בית משפט קמא התבסס על הראיות והדין החל. עוד נטען, כי טענת המערערים בסוגיית הרמת המסך המהווה הרחבה של החזית אינה מבוססת. המשיבים טענו, כי צדק מצא בית משפט קמא את עדותם של המערערים כחסרת תום לב וקיבל את גרסתם המהימנה של המשיבים לאירועים. משכך, קבע בית המשפט כי המערערים אחראים לעוולת הנגישות והורה להם לשלם פיצויים. ערכאת הערעור הסכימה לעמדת המשיבים וסירבה להתערב בקביעותיו העובדתיות ובהערכות המהימנות של בית משפט קמא, שהתבססו בצדק על הראיות שהוצגו. בית המשפט הסכים כי הקובלנה הפלילית שהגישו המערערים נגד המשיבים היא הליך סרק המונע בזדון, הנובע מסכסוך עסקי. התלונה, ללא כל ייחוס של איומים פליליים למשיבים, הייתה ניצול לרעה של ההליך שנועד להפחיד ולחבל בשמם הטוב של המשיבים. המשיבים הצליחו להוכיח את יסודות עוולת הנגישות, וקבעו כי ההליך היה חסר שחר, זדוני והסתיים לטובתם. בית המשפט הדגיש כי התנהלות המערערים התאפיינה בזדון ובחוסר תום לב, המצדיקים אחריות אישית. באשר לגובה הפיצוי, שינה בית המשפט לערעורים במקצת את פסק דינו של בית משפט קמא, וקבע כי הוא עומד על סך של 20,000 ₪ לכל משיב, מתוך הכרה בעוגמת הנפש המהותית שנגרמה למשיבים עקב התובענה הסדירה. בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט חלק מערעור המערערים, והפחית את החבות המשותפת והמספר ל-20,000 ₪ למשיב. יתר הוראות פסק הדין, לרבות פסיקת הוצאות משפט למשיבים, קוימו. אם ימלאו המערערים את התחייבויותיהם הכספיות, ישיבו המשיבים למערער המשלם 10,000 ₪ בתוך 30 יום. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והפיקדון של המערערים יוחזר להם באמצעות באי כוחם.