ת"א 4871-11-17

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי תביעות שהגישו התובעים נגד הנתבעים, בעקבות פטירת המנוח, בעלה של התובעת הראשונה ואביה של השנייה. התביעה הראשונה היא בגין רשלנות רפואית, ובפרט בגין אי ביצוע צנתור לב על ידי המנוח, שלטענת התובעים יכול היה להציל את חייו. התביעה השנייה היא בגין התעמרות והתנהגות מלחיצה, מצד הנתבעים כלפי המנוח, אשר גרמה לו לכאורה ללחץ שהוביל להחמרת מחלת הסוכרת שלו ולמותו. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף בפסק דין קודם, אך בית המשפט העליון הפך אותה חלקית, והורה לערכאה נמוכה יותר לדון מחדש בשתיים מהטענות - רשלנות רפואית והתעללות, תוך שמירה על זכות הצדדים לטעון להתיישנות. בעקבות החלטת בית המשפט העליון קיים בית המשפט המחוזי דיונים נוספים. באשר לתביעת הרשלנות הרפואית, מצא בית המשפט כי התובעים לא הציגו כל ראיה התומכת בטענתם כי המנוח לא הופנה לצנתור, ואילו הנתבעים הביאו ראיות ברורות לכך שהוא אכן הופנה אך סירב. נוכח ההסכמה כי הצנתור יכול היה להציל את חיי המנוח, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין קשר סיבתי בין רשלנותם הנטענת של הנתבעים לבין מותו של המנוח, שכן מותו נבע מבחירתו המודעת שלא לעבור את ההליך. אשר לטענת ההתעללות, קבע בית המשפט כי דחיית חלק ניכר מהתביעה בעבר בעילות שאינן תקופת ההתיישנות עומדת בעינה, ומאחר שהתובעים התנערו מעילות אלה במהלך הערעור, אין מקום לשקול אותן מחדש. כמו כן, ציין בית המשפט כי על פי טענות התובעים עצמם בפסק הדין הראשון, מועד גילוי הנזק היה בשנת 2008, מה שאומר שהתביעה נדחתה בזמן. מכל מקום, בית המשפט מצא כי דחיית תביעת הרשלנות הרפואית משמעה שאין צורך להמשיך ולדון בתביעת ההתעללות, שכן טענות התובעים עצמם קבעו כי הנזק נגרם מסירובו של המנוח לעבור צנתור. לפיכך, התביעה נדחתה במלואה, תוך פסיקת הוצאות לנתבעים ולצד שלישי. התובעים חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורכי דין והוצאות בסך של 90,000 ₪, וכן הוצאות צד ג' בסך 10,000 ₪.