ע"א 182/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין יצואן ישראלי לבנק על תשלום בכתב אשראי. היצואן, שהיה לו חוזה מכר עם קונה זר, היה אמור לקבל תשלום באמצעות הבנק של הרוכש – המשיב – באמצעות אשראי דוקומנטרי בלתי חוזר. משהציגה המערערת את המסמכים לתשלום, סירב המשיב, מה שהוביל את המערערת לתבוע תשלום בבית משפט ישראלי. המשיב ביקש לבטל את רשות התביעה, שניתנה בתחילה, בין היתר בטענה כי ההפרה אירעה בלונדון וכי יש לסווג את מכתב האשראי כערובה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט העליון קבע, כי כתב האשראי יוצר התחייבות חוזית וכי החוזה נכרת בישראל, ובכך עונה על הדרישות לבית משפט ישראלי לסמכות לפי תקנה 500(4)(א) לחוק סדר הדין האזרחי. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את שיקולי המדיניות התומכים בעמדה זו, אשר תאמו את אופיים של מכתבי האשראי כאמצעי ביטחון ליצואנים. הציון של לונדון כמקום התשלום לא נחשב חד משמעי, ובית המשפט מצא כי די בקשרים לישראל כדי שבית משפט ישראלי יפעיל סמכות. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות הנוחות שהעלה המשיב והדגיש כי התחייבות הבנק לתשלום מוחלט מצדיקה את חיובו להתדיין בישראל. השופט שמגר, יחד עם השופטים לוין ונתניהו, קיבל את הערעור, החזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום והורה למשיב לכסות את הוצאות המערער.