עת"מ 26152-11-11

תקציר

העותרת, גרושה ואם לשלושה שעלתה לישראל מברית המועצות בשנת 1993, ביקשה דיור ציבורי מממשלת ישראל בשל קשייה הכלכליים. בקשתה אושרה עקרונית על ידי משרד הקליטה בשנת 2002, אך עד שנת 2008 לא קיבלה הצעות המתאימות לה, אותן דחתה מסיבות רפואיות הקשורות לבריאות בנה. לאחר מכן פנתה העותרת לדיור ציבורי ממשרד השיכון, שאישר את בקשתה למרות שלא עמדה בקריטריונים. עם זאת, העותרת נמצאת כיום במקום ה-47 בתור לדיור ציבורי בירושלים, ועומדת בפני המתנה ארוכה. היא הגישה עתירה שבה ביקשה מבית המשפט להורות לממשלה להציב אותה גבוה יותר ברשימת ההמתנה, בהתחשב בתקופת ההמתנה הקודמת שלה במשרד הקליטה, וכן ערערה על הקריטריונים של משרד השיכון להקצאת דירות, שנתנו עדיפות למשפחות גדולות יותר. היא גם ביקשה אספקה מיידית של דיור או תשלום שכר דירה אמיתי, בנימוק של זכות אדם לדיור. המשיב, משרד השיכון, טען כי אמות המידה שלו סבירות וכי בקשות העותר יביאו ליחס מועדף ולהשלכות תקציביות משמעותיות. בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי נהלי משרד השיכון היו סבירים וכי טענות העותר חסרות שחר. עם זאת, השופט הכיר בחומרת מצבם של העותרים ושל מבקשי דיור ציבורי אחרים, ותיאר זאת כפגיעה בכבוד האדם שלהם. בעוד השופט הביע תקווה כי הממשלה תיישם את המלצות ועדת טרכטנברג להגדלת הדיור הציבורי והסיוע בשכר דירה, העתירה נדחתה.