ע"א 417/67

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על ביצוע חוזה למכירת דירה, כאשר הרוכש שילם מקדמה של 15,000 לירות למוכר ולאחר מכן ביקש את החזרתה בנימוק של קשיים כלכליים. העניין הועבר לבוררות, והבוררים הורו למוכר להחזיר את מלוא דמי המקדמה, וכך עשה. לאחר מכן תבע המוכר מהקונה פיצוי של 4,000 לירות בגין הפסדים כספיים שנבעו מביטול החוזה, אך בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו על סמך פסק הבוררות. המוכר ערער, ובית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. בית המשפט קבע, כי פסק הבוררות, שנערך בעל פה, אינו שולל את תביעת המוכר לתרמית, שכן הוא התבסס על מצג שווא של הרוכש לגבי מצבו הכלכלי. פסק הבוררות היווה מעשה של בית הדין, שחסם תביעות הקשורות להפרת חוזה, אך לא הונאה. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף בטענת המרמה בלבד. בנוסף, דנו השופטים באופיין של בוררויות מוסכמות בעל-פה על פי הדין הישראלי ובהבדלים ביניהן לבין שטרי בוררות בכתב, במיוחד בכל הנוגע לביטול הסכמה, צווי עיכוב ביצוע של בתי משפט ואכיפת פסקי בוררות. עוד ציין השופט קיסטר כי התנהלותו של הרוכש עשויה להיחשב כ"גניבה נפשית" על פי הדין העברי. הערעור התקבל בחלקו, והמשיבים חויבו לשלם למערערת הוצאות ערעור ושכר טרחת עורך דין.