רע"ב 9655/07

תקציר

ניתוח משפטי של המקרה הנוגע לזכויות ביקור של אסירים ועקרונות משפטיים מבוא: מדובר בבקשת רשות ערעור של אסיר על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת שאישרה את הגבלת זכות הביקור שלו, והגבילה במפורש את הביקורים אצל קרובי משפחה מדרגה ראשונה. עיקרו של השיח המשפטי נוגע לביקורת השיפוטית על מדיניות הביקורים בכלא, למידת ההגנה הניתנת לזכויות האסירים מול שיקולים ביטחוניים ולתנאים שבהם ניתן לאשר ביקורי משפחות שאינם מדרגה ראשונה. עקרונות משפטיים וחידושים: 1. מעמד שיפוטי והיקף רשות הערעור: המקרה מדגים את העיקרון המסדיר את שיקול הדעת של ערכאת הערעור בביקורת שיפוטית, ומדגיש כי רשות ערעור בעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת רק כאשר המקרה מציג: - סוגיה משפטית מהותית בעלת חשיבות ציבורית, או - שאלה בעלת משמעות משפטית כללית מעבר לעובדות המיידיות. הדבר עולה בקנה אחד עם פסיקה פרוצדורלית מבוססת שאושרה בתקדימים כגון ימין נ' שירות בתי הסוהר וזוננשווילי נגד שירות בתי הסוהר. הסטנדרט מיושם באופן שמרני כדי למנוע עומס יתר על הרשות השופטת בערעורים חסרי השלכות משפטיות רחבות. 2. איזון בין שיקולים ביטחוניים לבין זכויות הומניטריות וזכויות משפחה: מרכיב מרכזי בניתוח המשפטי טמון באיזון בין האינטרסים הביטחוניים של המדינה והנהלת בתי הסוהר לבין זכויות הפרט של האסירים. בית המשפט מכיר בסמכותה של המדינה להגביל את זכויות הביקור מטעמי שיקולים ביטחוניים, במיוחד עבור אסירים בסיכון גבוה כמו אלה המרצים מאסרי עולם בגין עבירות חמורות, דבר העולה בקנה אחד עם הדוקטרינה לפיה משטרי ביטחון רשאים להטיל הגבלות סבירות על זכויות האסירים כדי להבטיח את ביטחונם וסדרם. 3. הבסיס החוקי להגבלה - הנחיות תפעוליות: הסתמכותו של בית המשפט על הנחיות שירות בתי הסוהר, ובפרט על סעיף 15.א.(3) לפקודת נציבות בתי הסוהר, מדגישה את העיקרון לפיו לתקנות מנהליות החלות על מתקני כליאה יש תוקף של חוק בהקשר זה. הנחיות אלה קובעות חזקה לטובת מתן ביקורים רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה אלא אם כן התקבל אישור חריג, המשקף חידוש משפטי המעניק שיקול דעת מוסדי תוך שמירה על גבולות החוק. 4. דוקטרינת הסבירות: מסקנתו של בית המשפט כי ההגבלה סבירה בהקשר של צרכי הביטחון של בית הסוהר משקפת את תחולתה של דוקטרינת הסבירות במשפט המנהלי. בית המשפט נמנע מלהחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של הנהלת בית הסוהר, אלא אם כן הוא שרירותי או בלתי מידתי, ובכך מקיים את שיקול הדעת המנהלי בגבולות החוקיות. 5. אי הכרה בזכות כללית לביקורים שאינם מדרגה ראשונה: ההחלטה מאשרת כי בהיעדר הוראות מינהליות מפורשות בחוק או מחייבות, יש להניח כי רק ביקורי משפחות מדרגה ראשונה מותרים, למעט חריגים רק מטעמים מיוחדים ובאישור מפקד המחוז. הדבר משרטט גבול משפטי בכל הנוגע לזכויות הביקור של אסירים, תוך שימת דגש על מסגרת משפטית ביטחונית ולא על משטר זכויות פרט מרחיב. 6. היעדר טענה חוקתית או זכות יסוד: האזכור המפורש של בית המשפט כי הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או זכויות חוקתיות מרמז על דבקות בעיקרון שלפיו הגבלות על זכויות אסירים מותרות בתנאי שהן מוצדקות ומידתיות. הדבר תואם את העמדה המשפטית המקובלת לפיה לאסירים נשמרות זכויות מסוימות, אך ניתן להגביל אותן באופן לגיטימי בהתאם לצרכים הביטחוניים. מסקנה: המקרה מחזק את הגישה הפרגמטית במשפט המנהלי ובמשפט הפלילי, המעמידה בראש סדר העדיפויות שיקולים ביטחוניים תוך מתן אפשרות לביקורת שיפוטית מוגבלת כדי להבטיח שההגבלות יהיו סבירות, בלתי מידתיות ומעוגנות בהוראות ברורות. העקרונות המשפטיים מאשרים את שיקול הדעת המוסדי הנתון לרשויות בתי הסוהר, הנתמך בהנחיות תפעוליות מפורטות, במסגרת הסבירות המנהלית. החלטה זו ממחישה את האיזון בין זכויות הפרט לבין האינטרסים הביטחוניים של המדינה, תוך שימת דגש על זהירות פרוצדורלית וחשיבותם של סטנדרטים משפטיים ברורים בהסדרת משטרי הביקורים בכלא.