עב"ל 1533/02

תקציר

בערעור זה בחן בית המשפט את כשרותו של סעיף 21(א) להסכם הניידות, המתנה, את הזכות לגמלת ניידות לאחר גיל 65 בהחזקת רישיון נהיגה תקף. למערערת, שקיבלה מאז שנת 1976 גמלה בשיעור של 80% מוגבלות בניידות, הופסקו לה גמלותיה עם הגיבה לגיל 65 משום שלא עמדה בדרישת רישיון הנהיגה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המוסד לביטוח לאומי, הפועל מכוח הסמכה סטטוטורית, עשה הבחנה מותרת בין פרטים על בסיס מעמד הרישיון, בעיקר בשל אילוצים תקציביים וצרכים של קבוצות נכים שונות. בית המשפט מצא כי הבחנות כאלה נחוצות כדי לתעדף משאבים עבור מי שממשיך להשתתף באופן פעיל בחברה ולכן הן סבירות בהקשר החברתי והכלכלי של המדיניות. למרות שתיקון שנעשה לאחרונה להסכם הסיר את דרישת הרישיון, תחולתו הוגבלה למי שמלאו לו 65 שנים משנת 2002 ואילך בשל אילוצי תקציב. בית המשפט הדגיש כי ההטבות אינן מפלות אלא משקפות הקצאה רציונלית של משאבים מוגבלים. בית המשפט פסק נגד שלילת תנאי רישיון הנהיגה בדיעבד, תוך שמירה על סדרי עדיפויות חקיקתיים קודמים, ודחה את הערעור מבלי להורות על הוצאות.