ת"א 8350-08-19

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת "תאונת דרכים" לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים, המחריג אירועים שנגרמו במתכוון כדי לפגוע באדם או ברכושו. תכליתה של חזקה פוחתת זו היא לקדם את מבחן התעבורה, ולהבטיח כי החוק יכסה רק סיכונים הכרוכים בשימוש ברכב לצרכי תחבורה. נטל הוכחת הכוונה מוטל על התובע ויש להוכיח אותו על בסיס מאזן ההסתברויות. השופט במקרה זה מגיע למסקנה כי האירוע המדובר אינו נחשב לתאונה מכוונת כהגדרתה בחוק. הם מוצאים כי הראיות אינן תומכות במידה מספקת בכוונה לפגוע מצד התובע או הנתבע. במקום זאת, השופט מאפיין את האירוע כדוגמה לבריונות בכביש, הכוללת נהיגה פזיזה ותסיסה מצד שני הצדדים. השופט בוחן את הנסיבות שהובילו לתאונה, לרבות סכסוך בין הצדדים שכלל תנועות מגונות והשלכת בקבוק מים. הם מוצאים כי הבקבוק לא פגע בתובע אלא נחת בתוך הרכב. לאחר מכן יצא התובע מהרכב וניסה לסמן לניידת משטרה, במהלכה נפגע מרכבו של הנתבע. השופט מפרש אירועים אלה כנהיגה פזיזה ולא כפגיעה מכוונת. בנוסף, השופט בוחן את כוונת המחוקק מאחורי חוק הפיצויים, בוחן את הצעות החוק ודברי ההסבר הקשורים אליו. מסקנתם היא כי החוק נועד להחריג אירועים הנובעים ממעשים מכוונים, בין אם בוצעו על ידי הקורבן, הנהג או צד שלישי. השופט משתמש בדוגמה של אדם שבועט במכונית שנוסעת לאט ונפצע כדי להמחיש נקודה זו. בסופו של דבר, השופט קובע כי האחריות מוטלת על חברת הביטוח שביטחה את הרכב הפוגע. התביעה נגד המדינה נדחית, ולא הוטל צו הוצאות על המדינה בשל התנהלות הנתבע. ההחלטה בדבר המשך ההליכים תימסר בנפרד.