ב"ל 47598-10-22

תקציר

**ניתוח משפטי של דחיית תביעה עקב איחור בהגשה והכרה בהידבקות בנגיף הקורונה כתאונת עבודה** ניתוח זה מתמקד בעקרונות המשפטיים ובהחלטות המוצגות בטקסט המצורף בנוגע לדחיית תביעה עקב איחור בהגשה והערכה האם הידבקות בנגיף הקורונה נחשבת לתאונת עבודה. **I. דחיית תביעה עקב הגשה מאוחרת** * **עיקרון משפטי:** תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תביעה), התש"ך-1969, קובעת תקופה של שנים עשר חודשים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה מיום ההודעה על החלטת המוסד או מיום תחילתן של התקנות, לפי המאוחר. * **חידוש משפטי/סמכות בית המשפט:** תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מעניקה לבית המשפט סמכות להאריך את מועד ההגשה. הארכה זו מותנית בביקורת שיפוטית על גורמים הכוללים: * לגופה של התביעה. * משך העיכוב. * התנהגות המבוטח. * קיומן של נסיבות אובייקטיביות המונעות הגשה בזמן. * האינטרסים של המוסד והאינטרסים הציבוריים. * **בקשה למקרה:** * התובע קיבל החלטת דחייה ביום 18.1.2021, עם חלון זמן של 12 חודשים להגשת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. * התקשורת הבאה של התובע ותגובת הנתבע ב-28 באפריל 2021, חוזרות על המועדים המקוריים. * במכתב מוועדת התביעות מיום 10.11.2021 צוין במפורש כי הבקשה לוועדת התביעות או המכתב עצמו לא האריכו את המועדים החוקיים להגשת תביעה לבית הדין כנגד ההחלטה מיום 18.1.2021. * טענת התובע על אי הבנה של המכתב מיום 10 בנובמבר 2021 כהחלטה חדשה אינה עולה בקנה אחד עם הניסוח המפורש של אותו מכתב. * ההסבר של התובעת על הצורך לטפל בבעלה לא סיפק הצדקה מספקת לעיכוב עד אוקטובר 2022, כלומר שנה ועשרה חודשים לאחר ההחלטה הראשונית של הנתבעת. * בית המשפט הכיר בבעיה מערכתית פוטנציאלית בנוגע ל"מרוץ ההתיישנות" בעת פנייה לוועדת התביעות במקביל להגשה לבית הדין, כפי שצוין בדיון קודם. עם זאת, סוגיה מערכתית זו לא גברה על העובדות הספציפיות של מקרה זה. * באופן מכריע, התובעת חיכתה עד אוקטובר 2022 כדי להגיש את תביעתה לבית המשפט, זמן רב לאחר המכתב מיום 10 בנובמבר 2021, בו נאמר במפורש כי הוא אינו מאריך את המועדים המקוריים. * **החלטה:** התביעה נדחתה מכיוון שהוגשה לאחר תקופה של שנים עשר חודשים, ולא הוצגו הצדקות מספיקות כדי להצדיק הארכת מועד ההגשה. **השני. הכרה בהידבקות בנגיף הקורונה כתאונת עבודה** * **תקן משפטי להוכחת זיהום במקום העבודה (חוזר מס' 113/220):** * שואפת לצמצם את החקירות ולהסתמך על נתוני משרד הבריאות. * דורש "סבירות גבוהה להדבקה במקום העבודה". * "סבירות גבוהה" מוערכת על סמך אישור המעסיק, תיקים רפואיים, נתוני משרד הבריאות ובמידת הצורך שאלונים. * ניתן לאשר תביעות אם נתוני משרד הבריאות מאשרים סבירות להדבקה במקום העבודה, גם ללא אישור מעסיק בסבירות גבוהה. * שאלונים לשכירים, למעסיקים ולעצמאים משמשים כאשר המידע אינו מספיק. * **העיקרון המשפטי - היסק על ידי שלילה (פרשת שמר):** * מבוטח יכול להסיק על הדבקה במקום העבודה על ידי הוכחה שלא נחשף לנגיף אלא בעבודה. * מסקנה זו מחייבת בדיקה של חקירות אפידמיולוגיות של משרד הבריאות. * "הסקה על ידי שלילה" מחייבת מידע לא רק על המבוטח אלא גם על בני הבית והמגעים הקרובים. * **סטנדרט משפטי להוכחה (פרשת שמר):** * על המבוטח להוכיח "סבירות גבוהה יותר" להדבקה בעבודה בהשוואה לכל סביבה אחרת. * הראיות מוערכות על פי הסטנדרט הרגיל של "מאזן הסתברויות", המקובל בהליכים אזרחיים. * **בקשה לעניינו של התובע:** * **חריצות התובעת לעומת הגנה הרמטית:** בעוד שהתובעת טענה להקפדה על הנחיות משרד הבריאות והימנעות ממקומות ציבוריים בשל מצבו הבריאותי של בעלה, תצהירה שלה עצמו הצביע על כך שהיא אכן עסקה בקניות בסופרמרקט. * **היעדר הגנה הרמטית:** הדבקתה של התובעת ב-9 באוגוסט 2020 הובילה לאשפוז שלה ולהדבקה של בעלה ובתה. עם זאת, בית המשפט ציין כי התובעת לא הציגה את בני משפחתה לעדות, וסמיכות תאריכי ההדבקה לא ביססה אותה באופן סופי כמקור. * **הצהרות לא עקביות:** טענת התובעת בדבר הימנעות ממקומות ציבוריים הופרכה על ידי הודאתה בביקורים מזדמנים בסופרמרקט וברכישות קטנות. * **קשר משפחתי וראיות:** ביקורה של התובעת אצל נכדיה לפני אבחנתה, למרות שטענה כי הם נחשפו לעתים רחוקות לזרים, לא נתמך בראיות לכך שהם לא נדבקו. היעדר ראיות זה לגבי קשרים משפחתיים קרובים מחליש כל טיעון של "היקש על ידי שלילה", כפי שנעשה בפרשת *שמר*. * **מפגש ספציפי עם מטופל:** * טענותיו הראשוניות של התובע היו מעורפלות, והזכירו אפשרות של הדבקה בשל קרבה לכפרים ערביים. * טענה מאוחרת יותר על הדבקה מלקוח ספציפי חסרה פרטים קונקרטיים והתבססה על השערה שהלקוח חבש מסכה קרועה. התובעת הודתה שהיא לא יכולה לדעת אם הלקוח חולה ב-COVID-19. * מכתב ממנהל החנות, שזיהה מטופלת שטופלה במשך למעלה משעה ללא מסכה מתאימה, קיבל משקל מועט מכיוון שהמנהלת לא העידה, והנאשם לא יכול היה לחקור אותה בחקירה נגדית. יתר על כן, התובעת עצמה לא התייחסה לאירוע ספציפי זה בתצהירה. * היעדר חולה בשמו, הודאת התובע בחוסר ודאות והיעדר הודעת משרד הבריאות בדבר מגע עם חולה קורונה מנעו קביעת הסתברות ממשית להדבקה מחולה מסוים. * **סבירות גבוהה יותר להדבקה במקום העבודה עקב אופי העבודה:** * התובעת טענה כי עבודתה בחנות משקפיים, הכרוכה במגע הדוק עם לקוחות שהתאימו משקפיים ומפגש עם מי שאינם עוטים מסכות, הגבירה את הסיכון שלה. * טענה זו לא נתמכה בראיות כגון דו"ח נוכחות, דו"ח מיקום או עדות של מנהלת החנות (גב' זרביב). * לעומת זאת, עדותה של התובעת עצמה על חבישת מסכות וכפפות, ופעולותיה למניעת כניסת אנשים ללא מסכות לחנות, הפחיתו את הסבירות להדבקה במקום העבודה. * **המלצת ועדת התביעות:** המלצת ועדת התביעות הוסמכה בהצהרה של "אין ראיות חותכות". יתר על כן, נימוקי הוועדה התבססו, בין היתר, על הצהרתה השגויה של התובעת כי אף אחד מבני משפחתה לא נדבק ועל עדותה של גב' זרביב, שלא העידה בפני בית המשפט. * **מסקנה לגבי תאונת עבודה:** התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה שלה בכך שהוכיחה סבירות גבוהה יותר להדבקה מסביבת העבודה שלה בהשוואה למקורות פוטנציאליים אחרים. ההשערה בדבר הדבקה מלקוחה ספציפית או בשל אופי עבודתה חסרה תמיכה ראייתית מספקת. לכן, מינוי מומחה רפואי נחשב מיותר. * **החלטה סופית:** התביעה נדחית.