רער"צ 3816-03-24

תקציר

בית המשפט פסק לטובת המשיבים, דחה את הערר שהגישה הרשות הפלסטינית (המערערת) ואישר את החלטת רשם ההוצאה לפועל. הרשות הפלסטינית טענה כי תשלומים המועברים לאסירים הכלואים בישראל בגין מעשי טרור אינם משכורות אלא קצבאות, ולכן שגה רשם ההוצאה לפועל בסיווגם ככאלה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הבחנה זו אינה רלוונטית, שכן התשלומים אכן היו סוג של משכורת, כפי שהוגדרו בחוק הפלסטיני ובמדיניות הרשות עצמה. כמו כן, אישר בית המשפט את קביעת רשם ההוצאה לפועל כי הרשות הפלסטינית לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי אינה משלמת תשלומים לאסיר החייב. הרשות לא הביאה ראיות משכנעות להפרכת טענת המשיבים כי האסיר המדובר זכאי למשכורת חודשית מהרשות. בית המשפט דחה גם את טענת הרשות כי צו העיקול נגדה אינו תקף או שיש לחדשו מדי שלושה חודשים. בית המשפט קבע כי על פי חוק ההוצאה לפועל, הצו תקף כל עוד נכסי האסיר החייב נמצאים בידי הרשות, ואין צורך בחידושו. בית המשפט המשיך והדגיש כי גם אם האסיר החייב לא היה מגיש לרשות את המסמכים הנדרשים, צו העיקול עדיין היה תקף. לדברי בית המשפט, הגשת המסמכים לא הייתה תנאי להיווצרות הזכות לשכר, אלא דרישה טכנית לקבלת התשלום. מאחר שהזכות למשכורת חודשית הייתה קיימת, חויבה הרשות, כצד שלישי המחזיק בנכסי החייב, לקיים את צו העיקול ולשלם את יתרת החוב. בית המשפט דחה טענות שונות אחרות שהעלתה הרשות, ובהן כי יש לראות את החוב כלא ודאי, כי קיים עיקול כפול על הכספים וכי להחלטה יהיו השלכות מרחיקות לכת וסכנות אזוריות. בית המשפט מצא טענות אלה חסרות שחר, והדגיש כי מדיניותה וחקיקתה של הרשות עצמה בנוגע למשכורות האסירים ולהטבות היו הגורם האמיתי להשלכות כלכליות ואזוריות כלשהן, ולא העיקול שהוטל במקרה זה. לאור האמור, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הערעור, והורה לרשות הפלסטינית לשאת בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪.