ת"א 32236-06-19

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם פשרה בין שני צדדים - התובעת, חברה המפעילה חומוס ברמלה בשם "חליל", והנתבעים, עובדי החברה לשעבר שעזבו כדי לפתוח מסעדה מתחרה. התובע תבע את הנתבעים בגין הפרה לכאורה של קניין רוחני, קרי השימוש בשם "חליל", שהתובע טען לבעלותו. הסכם הפשרה, שגובש בסיוע עורכי דין, נועד לפתור הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים וכלל הסכם גישור. היא אפשרה לנאשמים להפעיל עסק מתחרה מחוץ לרמלה, אך אסרה עליהם להשתמש בלוגו של מסעדת רמלה ולפתוח עסק מתחרה בתוך העיר. התובעת טענה כי ההסכם אסר במשתמע על הנתבעים להשתמש בשם "חליל" בלבד או בשילוב עם מילה אחרת. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי ההסכם התיר להם להשתמש בשם "חומוס חליל" למסעדה שלהם. בית המשפט פתח בציון התחכום של הצדדים והזהירות שבה נוסח ההסכם, והפך את הפרשנות המילולית לפרשנות העיקרית. ההסכם לא אסר במפורש על שימוש בשם "חליל" על ידי הנתבעים. נהפוך הוא, משתמע כי הנתבעים יכלו להשתמש בשם אביהם המנוח, שהיה "חליל", בתנאי שהמסעדה הייתה מחוץ לרמלה. יתר על כן, סעיפי הוויתור לא גברו על סעיף יישוב הסכסוך, שכן הם היו כלליים לעומת ההוראות הספציפיות באחרון. העדויות שהציג התובע נחשבו לעדות שמיעה ולא סתרו את פרשנותו המילולית של ההסכם. לעומת זאת, ראיות הנתבעים תמכו בטענתם כי הכוונה הייתה שיוכלו להשתמש בשם "חליל". בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכם הפשרה איפשר לנתבעים להשתמש בשם "חליל" בכל תצורה, כל עוד המסעדה נמצאת מחוץ לרמלה. ממצא זה הביא לדחיית טענות התובעת מטעמים חוזיים וקניין רוחני. באשר לעוולת גניבת העין, קבע בית המשפט כי השימוש שעשו הנתבעים בשם היה כדין, על פי הסכם הפשרה, ולכן לא ניתן לראות בו מצג שווא. משכך, נדחתה תביעת התובעים במלואה, והם חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪.