ע"א 28006-03-20

תקציר

פסק הדין דן באיזון בין עקרון פומביות הדיון, שהוא עיקרון חוקתי מרכזי בשיטת המשפט הישראלית, לבין הזכות לכבוד והזכות לשם טוב, שהן גם זכויות יסוד בישראל. הדיון נסוב סביב סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, המפרט רשימה של פרסומים שאינם יכולים לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - לרבות דיווחים על הליכים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים. לדברי בית המשפט, מטרת הפטור הניתן בסעיף זה היא להבטיח את פומביות הדיונים, ובכך לאפשר לכלי התקשורת לפרסם את המתרחש בדיונים שיפוטיים ומעין-שיפוטיים ללא חשש מתביעת לשון הרע. עם זאת, חסינות זו מותנית בנכונות ובהגינות הדו"ח. בעוד שנכונות מתייחסת לכך שהדיווח יהיה שלם ומדויק, ההגינות מחייבת את הדו"ח להיות מאוזן ונטול פניות, ולא ליצור רושם מטעה הפוגע בשמו הטוב של אדם. לכן, דיווח שמציג רק צד אחד של הסיפור, מבלי לתת את התמונה המלאה, אינו נחשב לפרסום נכון והוגן. בהתייחסו למקרה דנן, מצא בית המשפט כי פרסום כתב טענות על ידי המשיב, שכלל דברי לשון הרע נגד המערערים, אינו עומד בתנאים המפורטים בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. הפרסום באתר היה חלקי ולא הוגן, שכן הוא הציג רק צד אחד של הסיפור והשמיט פרטים חשובים שהיו חיוניים להבנת התמונה המלאה. בית המשפט הדגיש כי משעה שהנפגע דורש הבהרה או עדכון על הפרסום, ובסמכותו של המו"ל לעשות כן, הוא מחויב להוסיף את ההבהרה כדי למנוע משוא פנים וחוסר הגינות. מאחר שהמשיב במקרה זה לא עשה כן, חדל הפרסום להיות מוגן לפי סעיף 13(7). בית המשפט הורה למשיבה להסיר לאלתר את המסמך המשמיץ מהאתר הציבורי. כמו כן, מתח בית המשפט ביקורת על החלטת בית משפט קמא בבקשת המערערים לגילוי מסמכים ותשובות לשאלון. בית משפט קמא לא דן בבקשה לגופה, דבר שערכאת הערעור מצאה כי היה צריך לעשות. עם זאת, מאחר שהערעור העיקרי התקבל, סוגיה זו הפכה למופרכת. בסופו של דבר, קיבל פסק הדין את הערעור, החזיר את התיק לבית משפט קמא לדיון נוסף בסעדים המבוקשים, והורה למשיב לשלם למערערים הוצאות בגין הערעור.