ק"ג 8299-12-21

תקציר

התיק סובב סביב אישה, התובעת, שתובעת את קצבת השאירים מקרן הפנסיה של בן זוגה המנוח. על פי תקנות קרן הפנסיה, על מנת להיחשב "אלמנת פנסיונרים", על התובעת לעמוד בתנאים מסוימים. היא הייתה חייבת להיות בת זוגו של הגמלאי ביום פטירתו והייתה זכאית לקצבת זקנה או התגוררה עם הגמלאי לפחות שנתיים רצופות עד יום מותו, בין יתר הדרישות. מטרת קצבת השאירים היא מתן תמיכה כלכלית למי שהיה תלוי בנפטר. קביעתו של בית המשפט היא כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכיח כי היא והמנוח היו ידועים בציבור וחיו יחד שנתיים לפני מותו, כנדרש בתקנות. מהעדויות והראיות עולה כי בעוד שלתובע ולמנוח היה קשר רומנטי, הוא לא כלל ניהול משק בית משותף, שותפות כלכלית או תלות כלכלית. גם בתקופה בה התגוררו יחד, ניהלו כל אחד מהם חשבונות בנק נפרדים, והתובעת לא העבירה את מקום מגוריה הרשמי. בנוסף, במהלך מגפת הקורונה, חזרה התובעת לדירתה בעיר אחרת ולא התגוררה עם המנוח במשך כשנה וחצי לפני פטירתו. התנהלותה של התובעת בתקופה זו והיעדר ראיות לחיים משותפים ותלות כלכלית תומכים בדחיית תביעתה. השופט מגיע למסקנה כי מערכת היחסים בין התובע למנוח, אף שהיא רומנטית, לא התאפיינה בקשירת גורל ובחיי משפחה משותפים הנדרשים לצורך הכרה בידועים בציבור. לפיכך, התובע אינו עומד בתנאים לקבלת קצבת השארים, והתביעה נדחית. כמו כן נדרש התובע לכסות את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע והוצאות מופחתות, בסך 2,500 ₪. פסק הדין נתון לערעור בבית הדין הארצי לעבודה.