רע"א 4464/20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לסכסוך משפטי ארוך שנים סביב הפקעת קרקעות. הודעת ההפקעה המקורית פורסמה בשנת 1964, והודעה מאוחרת יותר בשנת 1984 קבעה כי הקרקע תירשם על שם המדינה. בשנת 2015 תבעו המשיבים – בעלי הקרקע המופקעת – פיצויים. לאחר הליך ממושך, פסק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים, והורה למבקשת – ככל הנראה הממשלה או גוף ממשלתי – לשלם למשיבים פיצויים בסך של למעלה מ-3 מיליון ש"ח, וכן 350,000 ש"ח הוצאות משפט. לאחר מכן פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין בעודו מכין ערעור, אשר נדחה. לאחר מכן הביא המבקש את התביעה לבית המשפט העליון, וטען כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת פסיקות קודמות של בית המשפט העליון וכי פסק הדין לטובת המשיבים אינו עולה בקנה אחד עם אמות מידה משפטיות. לגופו של עניין, טען המבקש כי סכום הפיצוי לא התבסס על דמי חכירה בפועל שניתן היה לקבל מהמקרקעין המופקעים. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי החלטת בית המשפט המחוזי מוצדקת. בית המשפט העליון, לאחר ששקל את בקשת רשות הערעור, החליט לקבל את הערעור, ולמעשה השהה את ביצוע פסק הדין. בית המשפט מצא כי קיימות סיבות טובות להורות על עיכוב ביצוע, במיוחד בשל הסכום המשמעותי הכרוך בכך, משך הזמן שחלף מאז ההפקעה וסיכויי ההצלחה בערעור. בית המשפט הלין גם על הגילויים הכספיים של המשיבים, ומצא אותם בלתי ברורים ובלתי מהימנים. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי על המבקש לשלם למשיבים 850,000 ₪ באופן מיידי, ואילו יתרת הסכום – כולל שכר טרחת עורך דין – תעוכב עד להכרעה בערעור. שני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות משפט זה לזה בגין ערעור זה.