ת"א 455/96

תקציר

עניינו של פסק דין זה בתביעה שהגיש אדם פרטי, התובע, נגד המועצה המקומית, הנתבעת מס' 1, לאכוף הסכם מכר מקרקעין ולתבוע פיצויים בגין הפרת ההסכם על ידי המועצה. התובע תובע פיצויים גם מהנתבע מס' 2, עורך הדין שטיפל במכירה, בגין רשלנות, ומהנתבע מס' 3, בעל נכס שכן, שזכויותיו עלולות להיפגע מהתביעה. המחלוקת נסובה סביב הסכמתו של התובע לרכישת חלקת אדמה מהמועצה עליה ממוקמת החנות. נחתמו שני הסכמי מכר, שניהם קבעו מחיר רכישה נמוך משמעותית מהשווי האמיתי של הקרקע. המועצה סירבה להשלים את המכירה מבלי לקבל את מלוא התמורה ולאחר מכן ביטלה את ההסכם בשל אי אישורו של משרד הפנים. התובע סירב לשלם את יתרת הסכום להשלמת העסקה וכן סירב לקבל החזר של הסכומים ששילמו למועצה. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. נקבע כי דרישת הסכם המכר לאישור משרד הפנים היא תנאי מתלה שלא התקיים, והמועצה לא מנעה את קיומו. התובעת פעלה בחוסר תום לב בכך שניסתה לנצל טעות במחיר הנקוב בהסכם, שהיה כמחצית משוויה האמיתי של הקרקע. המועצה, כממונה על כספי ציבור, היתה מוצדקת בכך שלא אישרה קבלת תשלום מלא למשרד הפנים. יתר על כן, נמצא כי לעורך הדין, הנתבע מס' 2, לא הייתה חובת זהירות כלפי התובע, ששכר עורכי דין אחרים לניהול משא ומתן על המכירה, וחובת המכרז לא חלה על מכירת המקרקעין, ולכן עורך הדין לא התרשל בכך שלא וידא אחרת. לבסוף, מאחר שהסכם המכר אינו תקף, לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת היחסים בין התובעת לבין הנתבעת מס' 3. תביעת התובעים לאכיפה ולפיצויים נדחתה, והם חויבו לשלם הוצאות משפט לנתבעת מס' 2.