בג"צ 6037/18

תקציר

בסכסוך משפטי שעניינו צו מניעה מותנה בעניין כספי, נסוב התיק סביב תביעתה של עותרת לחשבון בנק משותף המשותף עם בעלה לשעבר, המשיב. בית הדין הרבני הגדול קבע בעבר כי העותרת אינה זכאית למחצית מהכספים המקוריים בחשבון, שקדמו לצירופה כבעלת חשבון, אלא זכאית למחצית הכספים שהופקדו לאחר הנישואין. בית המשפט נדרש להכריע האם חלוקת הכספים המקוריים מותנית בכך שהעותרת תעביר את כספיה שלה לחשבון, כפי שנטען על ידי המשיב, או ללא תנאי, כפי שנטען על ידי העותר. בית המשפט הגיע למסקנה כי הכספים המקוריים חולקו על תנאי, דבר התומך בטענת המשיב, ומשכך, היא אינה זכאית להם. העותר טען כי בתי המשפט החילו שלא כדין את הדין הדתי ואת הדין האזרחי הכללי ולא הקפידו על חוק יחסי ממון. עם זאת, פסקי הדין התבססו על המשפט האזרחי, ובמיוחד התייחסו לחוק המתנות, ממנו עולה כי ביחסי משפחה קיימת חזקת מתנה אלא אם הוכח אחרת. המשיב הצליח להוכיח כי המתנה מותנית. זאת ועוד, תחולתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסק בחלוקת נכסים בנסיבות מיוחדות, נקבעה כמיותרת, שכן לא התקיימו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מחלוקה שוויונית טיפוסית של רכוש. לפיכך, בית המשפט העליון אישר את ההחלטה המקורית מבלי להסתמך על שיקולי סעיף 8, שבדרך כלל עניינם צדק כלכלי והוגנות ולא התנהלות זוגית. העתירה נדחתה, תוך שהיא מחזקת את הקביעה כי תביעתה של העותרת לכספים המקוריים בחשבון המשותף מותנית והיא לא עמדה בקריטריונים הנדרשים לתביעם ללא תנאי.