בג"צ 9056/00

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי העתירה שהגיש חבר הכנסת קליינר נגד יו"ר הכנסת בעניין החלטתו של האחרון שלא להכיר בהצעת חוק מסוימת כעילה לקיום הצבעת אי אמון בראש הממשלה היא סוגיה שפיטה, שכן היא כרוכה בפרשנות סעיף 36 לתקנון הכנסת. עם זאת, העתירה אינה שפיטה מוסדית. בית המשפט קבע כי החלטת יו"ר הכנסת, גם אם תימצא בלתי חוקית, לא תגרום נזק ממשי למרקם החיים הדמוקרטי או ליסודות מבנה המשטר. לכן, זה עניין פרלמנטרי פנימי שצריך להיפתר על ידי הכנסת עצמה. פסק הדין מדגיש את תפקידה המוגבל של הרשות השופטת בהתערבותה בענייניה הפרלמנטריים הפנימיים. התיק נסב סביב פרשנות הדרישה כי על הממשלה להודיע על תמיכתה בהצעה לפני שניתן יהיה לראות בה הצבעת אי-אמון בראש הממשלה. החלטת היו"ר, שהתבססה על חוות הדעת של היועץ המשפטי של הכנסת, הייתה שהודעת הממשלה על התמיכה צריכה להיעשות דווקא במהלך ההצבעה ולא בשלבים מוקדמים יותר. מאחר שלא הייתה הודעה כזו, לא ניתן היה לפרש את הצעת החוק כהצבעת אי-אמון. קליינר טען כי תמיכת הממשלה משתמעת מהדיון המקדמי בנושא. השופט ברק, יחד עם השופטים אור וזמיר, דחה את העתירה והדגיש כי החלטת היו"ר, גם אם אינה נכונה, תעכב זמנית את הצבעת האי-אמון בלבד. בית המשפט העדיף להשאיר עניינים אלה להליכים הפנימיים של הכנסת ולא להתערב באופן שיפוטי, שכן הדבר לא עלה לדרגת פגיעה שתצדיק שפיטות מוסדית.