רע"פ 66405-03-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים (אם קיימים) שעולים ממנו, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של בקשת רשות ערעור 66405-03-26** **מבוא:** פסק דין זה דן בבקשת רשות ערעור (רע"פ) שהוגשה לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים, אשר דחה ערעור של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. המבקש הורשע בעבירה של העמדת רכב במקום חניה מוסדר מבלי לשלם אגרת הסדר חניה, עבירה לפי סעיף 11(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960. **עובדות המקרה:** 1. **הרשעה ראשונה:** המבקש הורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בעבירה של חניה בתשלום ללא תשלום האגרה הנדרשת. 2. **עונש:** בגין ההרשעה, וכן בשל התנהלותו של המבקש בהליך אשר גרמה לבזבוז זמן שיפוטי, הוטל עליו קנס בסך 600 ש"ח. 3. **ערעור מחוזי:** המבקש ערער על הכרעת הדין (ההרשעה) ועל גזר הדין (הקנס) בפני בית המשפט המחוזי. 4. **דחיית הערעור המחוזי:** בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, הן בנוגע להרשעה והן בנוגע לעונש, וחייב אותו בהוצאות לטובת המדינה, בקובעו כי טענותיו בערעור אינן מבוססות. 5. **בקשת רשות ערעור לעליון:** המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענות כי נפלו פגמים בהרשעתו ובגזר דינו, וכי אין תשתית ראייתית מספקת להרשעתו, שההליך נוהל שלא כדין, וכן כי סכום הקנס והוצאות הערעור שנפסקו לחובתו אינם סבירים. **החלטת בית המשפט העליון (כבוד השופט אלכס שטיין):** בית המשפט העליון (באמצעות כבוד השופט שטיין) דחה את בקשת רשות הערעור, אף מבלי לבקש תשובה מהמדינה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **היקף הרשות לערער "גלגול שלישי":** * הלכה פסוקה היא, כפי שמצוין בפסקה 5, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" (כלומר, ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לאחר שכבר היה ערעור קודם) תינתן **במקרים חריגים ונדירים בלבד**. * הסייגים העיקריים למתן רשות כזו הם: * **שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש:** על הבקשה לעורר סוגיה משפטית רחבה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, ולא רק מחלוקת עובדתית או משפטית הנוגעת למקרה הספציפי. * **חשש לעיוות דין או אי-צדק מהותי:** מקרים בהם קיים חשש ממשי שבעל הדין נפגע באופן חמור מהחלטת הערכאה הקודמת, באופן המצדיק התערבות עליונה. * **מקורות ההלכה:** ההחלטה מסתמכת על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, כגון רע"פ 4710/23 אבו רקייק נ' מדינת ישראל. 2. **רשות ערעור ביחס לעונש:** * נקבע במפורש בפסקה 5 כי גם רשות ערעור **ביחס לעונש** תינתן במקרים חריגים ונדירים בלבד. * הקריטריון להתערבות בעונש הוא **סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת** במקרים דומים. התערבות לא תינתן בגין הבדלים קלים או מחלוקות על גובה הקנס, אלא רק כאשר העונש שניתן חורג באופן משמעותי מהנורמה. * **מקורות ההלכה:** ההחלטה מסתמכת גם כאן על פסיקה קודמת, כגון רע"פ 4155/23 חביב נ' מדינת ישראל. 3. **יישום אמות המידה על המקרה הנדון:** * כבוד השופט שטיין בחן את טענות המבקש לאור אמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור. * המסקנה אליה הגיע היא כי **"עניינו של המבקש אינו נמנה על מקרים חריגים אלו"**. משמעות הדבר היא שהטענות שהעלה המבקש – בדבר היעדר תשתית ראייתית, נוהל הליך שלא כדין, וגובה הקנס – לא עמדו באחד מהתנאים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. * ההחלטה מבהירה כי היות והבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מהמקרה, ואינה מצביעה על עיוות דין או סטייה קיצונית בענישה, אין הצדקה להתערבות בית המשפט העליון. 4. **בזבוז זמן שיפוטי כגורם מחמיר:** * בפסקה 2, בית המשפט מציין כי הקנס הוטל, בין היתר, "נוכח התנהלותו [של המבקש] בהליך שגרמה לבזבוז זמן שיפוטי רב". אמנם החלטת השופט שטיין אינה מתייחסת לכך במפורש כסיבה לדחיית הבקשה (הסיבה העיקרית היא אי-עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור), אך עצם האזכור של גורם זה בהחלטת הערכאה הראשונה והמחוזי (שנדחו) עשוי לרמז על גישה שלא תמהר להתערב במקרים בהם המבקש תרם בעצמו להארכת ההליכים או לסרבולם. 5. **החידוש העיקרי (או היעדרו):** * החידוש העיקרי בפסק דין זה הוא **אי-מתן רשות הערעור**. פסק הדין מדגים באופן ברור את המדיניות המחמירה של בית המשפט העליון בנוגע לערעורים "שלישיים" ובפרט בנוגע להתערבות בעונש. * ההחלטה אינה מציגה הלכה משפטית חדשה, אלא מיישמת הלכות קיימות באופן תכליתי וחד-משמעי. היא מחזקת את ההגנות על סופיות הדיון ועל יעילות מערכת המשפט, בכך שהיא מציבה מחסום גבוה בפני הגשת ערעורים שאין בהם הצדקה עקרונית או חשש אמיתי לאי-צדק. **מסקנה:** בקשת רשות הערעור נדחתה בשל אי-עמידה בתנאים המחמירים של מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכן בתנאים למתן רשות ערעור בעניין עונש. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך להציג שאלה עקרונית חורגת או חשש ממשי לעיוות דין, ולא הצליח המבקש לעשות כן. פסק הדין מדגיש את המדיניות השיפוטית שלא להרחיב את היקף הדיון השיפוטי מעבר לנדרש, אלא במקרים חריגים ומוצדקים.