בר"ע 51717-06-15

תקציר

בפסק הדין דן בית המשפט בבקשה לערעור, והחליט להתייחס אליה כאילו הוגש הערעור, אך בסופו של דבר דחה אותה על סמך תקדים משפטי קודם. במרכז ההחלטה עמדה אחריותו של המעביד בנוגע לחבויות המס של העובדים, כפי שנדון בפסק דין אבאכר. החוק קובע כי בעוד שהעובדים אחראים בעיקר למס ההכנסה שלהם, המעסיקים מחויבים לנכות מס זה. אם מעסיק משלם מיסים בשם עובד עקב טעות, המעסיק עלול שלא להחזיר בקלות תשלומים אלה, אלא אם כן ברור מי נושא בנטל המס. המקרה שלפנינו עסק בכך שמעסיק המשיך לזכות נקודות מס לעובדים גם לאחר שקיבל הודעה על טעות בשומה, מבלי ליידע את העובדים, מה שהוביל אותם להסתמך בטעות על הרווח הנקי שלהם. בית הדין הדגיש כי התנהלות המעסיק לא גילתה כוונה לתבוע בחזרה את נקודות הזיכוי, והדגיש את אינטרס ההסתמכות של העובד כסיבה מרכזית לדחיית כל תביעות הקיזוז של המעסיק. עוד הובהר כי המצב אינו מצדיק פיצוי מהעובד, שכן רשויות המס לא דרשו באופן רשמי תשלומים כאלה מהמעסיק. כתוצאה מכך, למעסיק לא הייתה זכות מוכחת לתבוע שיפוי באמצעות קיזוז חוקי. פסק הדין קיבל חיזוק בהתייחסויות שונות של בתי המשפט המאשרות את חוסר יכולתו של המעסיק לתבוע השבה ללא הצדקה משפטית ראויה. בעקבות זאת פסק בית הדין לדחות את הערעור והורה למעסיק לשאת בהוצאות המשפט של העובד. עם זאת, נרשמה התנגדות מצד נציג ציבור שטען לזכותו של המעסיק לחשב קיזוז פוטנציאלי תוך התחשבות במס ששולם בפועל של העובד ובהשפעה המעשית של ביטולי נקודות זיכוי. לסיכום, בית הדין אישר את העיקרון לפיו כל תיקון של השתתפות עצמית של המעסיק מחייב בחינה מדוקדקת של כל מקרה לגופו, ובמקרה זה נדחה ערעור המעסיק, תוך שמירה על הסתמכות העובדים על הסכמי פיצויים קיימים.