ע"א 233/54

תקציר

התיק חיים שטיין נגד עו"ד לזר כהן-כץ נסוב סביב הסכם שכירות לבית חולים פרטי בתל אביב. החוזה משנת 1947, שנכתב כחוזה עבודה, כלל סעיף המאפשר לכל צד לבקש התאמה של דמי השכירות עקב התנאים הכלכליים המשתנים; אם הצדדים לא יכלו להסכים, בורר צד שלישי יחליט. כשכהן-כץ ביקשה להוריד את שכר הדירה, שטיין טען מנגד להעלאה, והבורר נעתר. לאחר מכן תבע שטיין ליישם את החלטת הבורר, אך בית המשפט המחוזי ביטל אותה. שטיין ערער, והשאלות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו: (א) האם פקודת הגבלת שכר הדירה חלה על ההסכם, (ב) אם כן, האם הבורר יכול להחליט על סכום דמי שכירות מעל המקסימום, ו-(ג) אם לא, האם כהן-כץ מנועה מלערער על סמכותו של הבורר. פסק דינו של השופט לנדוי, ששאר השופטים הסכימו איתו, קבע כי הפקודה אכן חלה, לבורר אין סמכות לקבוע דמי שכירות מעל המקסימום, וכהן-כץ לא מנועה מלערער על ההחלטה. פסק הדין אישר את ביטול פסק הבורר על ידי בית המשפט המחוזי, ודחה את ערעורו של שטיין. הדבר הגן על השוכרים מפני דמי שכירות מופרזים ושמר על הכלל הקבוע בחוק, למרות הסכמת הצדדים או פסק בורר בלתי מורשה.