ע"א 197/53

תקציר

מדובר בשלושה ערעורים שנידונו יחד בנוגע למערכת יחסים מסוכסכת של זוג נשוי. הבעל, יוסף שמחה, ערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לחייב אותו לשלם מזונות לאשתו, פרחה שמחה, עבורה ועבור שני ילדיהם הקטינים, בני 11 ו-13. האישה ערערה על אותה החלטה, שאפשרה לבעל לקבל משמורת על הילדים לאחר שמצא דיור הולם. בני הזוג, שנישאו בשנת 1935 בעיראק ועלו לישראל בשנת 1950, ניהלו מערכת יחסים סוערת, כאשר הבעל עזב את הבית המשותף וסירב לחזור. בית הדין הרבני דחה בעבר את בקשת הגירושין של הבעל והורה לו למלא את חובותיו הזוגיות. בית המשפט המחוזי אפיין את האישה כפרימיטיבית, בעלת אמונות טפלות ועצבנית, ובה בעת הכיר בכך שאף אחד מבני הזוג אינו אשם בסכסוכים ביניהם. השופט הורה לבעל לשלם 120 לירות בחודש עבור מזונות האישה והילדים. הבעל טען כי בית המשפט נעדר סמכות בשל אזרחותם הישראלית האחרונה של בני הזוג וכי התנהגותה של אשתו הרחיקה אותו. עם זאת, בית המשפט העליון דחה טענות אלה, לא מצא כל ראיה למרד האישה ואישר את החלטת המזונות של בית המשפט המחוזי, שהייתה סבירה ומבוססת. הערעור הראשוני של האישה ביקש להביא עדויות חדשות של עדים המציגים את הבעל כבלתי כשיר לטפל בילדיהם, שלא התקבלו. בית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשמוע עדויות אלה, שכן הן אינן רלוונטיות לבקשת הבעל בעניין המשמורת, מה גם שהאישה לא הגישה בקשה נפרדת לשינוי פסק הדין המקורי. גם טענתה כי גיל הילדים היה צריך למנוע מהבעל לקבל משמורת נדחתה, שכן היא סתרה את בקשת המזונות שלה מטעמם. לפיכך, שני הערעורים נדחו, והותירו את החלטות בית המשפט המחוזי על כנן. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.