ת"א 17433-10-19

תקציר

הנתבע טען כי חתימתו כערב על חלק מהשיקים הושגה בכפייה, ולכן אין לכבול לו. בית המשפט, לאחר ששקל את הטענות ובחן את חומר הראיות, מצא את טענות הנאשם בלתי משכנעות ובלתי מבוססות. ראשית, הנסיבות שתיאר הנאשם, גם אם היו מתקבלות כנכונות, ככל הנראה לא היוו כפייה כהגדרתה על ידי בית המשפט. חששו של הנאשם מפני נזק אפשרי לאירוע, או דאגתו לשלומו של אדם אחר, לא עלו כדי כפייה. שנית, הנאשם לא הביא כל ראיה לכך שניסה לבטל את חתימתו זמן קצר לאחר האירוע, כנדרש בחוק. שלישית, הנאשם בחר שלא לזמן עדי מפתח שהיו יכולים לאמת את גרסתו לאירועים, דבר המנוגד לו. רביעית, טענת הנתבע כי התובע פעל בחוסר תום לב לא הייתה משכנעת. מאחר שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, דחה בית המשפט את התנגדותו ופסק לטובת התובע. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות משפט והוצאות משפט, ותביעת התובע התקבלה. פסק הדין גם התווה את הנהלים לגבי כל תשלום עתידי שיקבל התובע בגין השיקים, והתווה את זכות הערעור.