רע"א 37203-10-18

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בסכסוך כספי בין חברה העוסקת ביבוא דגים לבין נתבע שביצע עבודות שיפוץ עבור החברה. החברה הגישה תביעה נגד הנתבע בגין שיפוצים שבוצעו בצורה גרועה או לא גמורים, וכן בגין הוצאות נוספות שנגרמו עקב עיכובי הנתבעת. סכום התביעה עמד על 513,323 ₪, ואילו הנתבע תבע שכנגד סך 297,896.8 ₪, וטען כי החברה חייבת לו תשלום עבור עבודות שהושלמו, וכן תבע פיצוי בגין עבודות נוספות ועיכובים שנגרמו על ידי החברה. כפי שביקשה הנתבעת, בחן בית המשפט את בקשת החברה להבטחת הוצאות לפי סעיף 353א לחוק החברות. הנתבע טען כי מצבה הכלכלי הרעוע של החברה יקשה על גביית הוצאות פוטנציאליות, וכן טען כי טענת החברה משוללת כל יסוד. עם זאת, בית משפט השלום בהרצליה דחה את הבקשה, מה שהוביל את הנתבע להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. הערעור התבסס על הטענה כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר התבססה על ראיות בלתי ראויות והיוותה עיוות דין. הנתבעת ערערה גם על הערכת בית המשפט לגבי מצבה הפיננסי של החברה ולגופה של תביעתה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. החלטה זו התקבלה על יסוד הבחינה התלת-שלבית הקבועה בחוק החברות לבקשות מסוג זה. בית המשפט מצא כי החברה הוכיחה די הצורך את יכולתה לשלם הוצאות פוטנציאליות, תוך התחשבות בגורמים כגון מצבה הכספי, סכום התביעה, העלויות הצפויות ומורכבותו של ההליך המשפטי. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי נסיבות החברה אינן מצדיקות לפטור אותה מחובת מתן ערבות. לבסוף, בית המשפט איזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנאשם ולא מצא עילה להתערב בהפעלת שיקול הדעת של הערכאה הנמוכה יותר בעניין זה. משכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והנאשם חויב לשלם הוצאות בסך 3,500 ₪.