בג"צ 8013/10

תקציר

במקרה זה ביקשו העותרים, המורכבים ממועצות אזוריות ומתושבים בעוטף עזה, להרחיב את מערכת כיפת ברזל כך שתכסה שטחים מעבר ל-4.5 ק"מ מהגבול, או לחילופין להקים מרחבים מוגנים לבתיהם. העותרים טענו כי החלטת הממשלה המקורית הבטיחה במשתמע כיסוי מעבר ל-4.5 ק"מ, תוך ציטוט תכתובות ממשלתיות קודמות שהצביעו על הסתמכות על כיפת ברזל באזורים שמעבר לטווח זה. לטענתם, הימנעותה של המדינה מפריסת כיפת ברזל או ממתן הגנה מקבילה פוגעת בזכויותיהם לחיים, לשלמות הגוף ולשוויון, במיוחד לאור העובדה שבבתים בטווח של 4.5 ק"מ הופעלו אמצעי מיגון במימון ממשלתי. המדינה השיבה לכך בטענה כי ההחלטות על פריסת כיפת ברזל הן צבאיות-מבצעיות ושיקולים תקציביים אינם מאפשרים כיסוי אוניברסלי. היא טענה כי החלטות אלה, שהתקבלו בעצת מומחים, לא היו מחויבות לפריסות ספציפיות והתפתחו עם הערכות האבטחה המשתנות. בית המשפט, בהסכמת המדינה, דחה את העתירה בקובעו כי לא קיימת הבטחה ממשלתית מפורשת למתן הגנות ספציפיות. הדו"ח הדגיש את אופייה המשתנה של מדיניות הביטחון והדגיש כי החלטות מבצעיות ותקציביות הנוגעות לביטחון הלאומי נתונות לשיקול הדעת השלטוני ולא לשיקול הדעת השיפוטי. בסופו של דבר, בית המשפט לא ראה עילה להתערבות, ואישר כי ההגנה על העותרים יכולה לכלול אסטרטגיות מרובות, ולא רק הצבת כיפת ברזל, ואישר את האוטונומיה של המדינה בקביעת המדיניות בטיפול במורכבויות ההגנה הלאומית.