ע"א 2774/04

תקציר

השאלה העיקרית בערעור נסובה סביב השאלה האם תביעת המערערים התיישנה בשל חלוף הזמן, שכן חלפו שלוש שנים מאז התרחשות האירוע הביטוחי. המערערים טוענים כי חלה הוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות אם בית המשפט נסגר בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט מפרש את כוונת המחוקק מאחורי סעיף 17 באופן שונה. היא קובעת כי הסעיף מיועד לתרחישים חמורים יותר ואינה רואה בתקופת השביתה סגירת בית המשפט. בנוסף, בית המשפט מוצא כי תנאי הנבצרות הנזכר בסעיף 17 אינו מתקיים, שכן צדדים עדיין יכולים לשלוח תביעות לבית המשפט במהלך שביתה. גם תקנה 5 לתקנות מוטלת בספק כרלוונטית לתקופת ההתיישנות, כאשר בית המשפט מציין כי התקנה מתמקדת בעיקר בהארכת מועדים בעניינים פרוצדורליים. מאחר שתקופת ההתיישנות מקנה זכויות מהותיות לנתבעים, היא נבדלת מהכללים הפרוצדורליים הרגילים ואין לסווגה ככזו. יתר על כן, בית המשפט מבחין בין תקופת ההתיישנות לבין טווחי זמן פרוצדורליים אחרים, וסבור כי אין זה סביר לספור כל יום שביתה לקראת תקופת ההתיישנות. תחת זאת, ההיגיון העומד מאחורי תקנה 5 תומך בפרשנותו של המשיב כי ההוראה אינה צריכה לחול על תקופת ההתיישנות. בסופו של דבר, בית המשפט מוצא כי אין צורך להכריע באופן סופי בתחולתה של תקנה 5 במקרה זה. גם אם תחול, תקופת ההתיישנות תוארך רק על ידי משך השביתה, מה שבמקרה זה עדיין יהפוך את תביעת המערערים למיושנת. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערים נדרשים לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, כאשר הערבות מועברת לבא כוח המשיב.