ע"א 2321/95

תקציר

התיק סובב סביב מלון דירות שהיה אמור להירשם כבית משותף אך בסופו של דבר היה מלון רגיל. הרוכשים שלא נסוגו קיבלו זכויות חכירה ל-999 שנה במקום בעלות. המשיב, שרכש את אחת הדירות הללו, השכיר אותה מדי יום במחירים נמוכים מהתעריפים הרגילים של המלון ללא רשות המערערת. משנקט המערער בצעדים למניעת הדבר, תבע המשיב וזכה בבית המשפט המחוזי, כאשר השופט פסק לטובת זכותו של המשיב להשתמש בנכס ולהשכיר אותו כראות עיניו. המערערת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי פרשנות החוזים אינה נכונה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי לחוזים, אשר קבע בבירור כי למשיב זכות להשכיר את נכסיו ללא התערבות מצד המערערת. עוד צוין בפסק הדין, כי ניסיונותיה של המערערת לפרש את החוזים באופן שונה היו מיותרים, שכן הלשון בה נעשה שימוש הייתה פשוטה וישירה. משלא נמצא טעם בערעור, דחה אותו בית המשפט העליון והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב, בסך 15,000 ₪. השופטת י' טירקל, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת צ.א. טל הסכימו עם ההחלטה.