דב"ע נז/212 - 9

תקציר

בעניין משפטי זה מיום 30.3.97 נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט האזורי בירושלים. פסק הדין הראשוני חייב את המערערת לשלם הוצאות נסיעה וקצבאות למשיב לאחר משפט מהיר. המערער, שניתנה לו 15 יום לאחר מתן פסק הדין לערער, ביקש הארכת מעצר בשל סכסוכי חגים והופעתן של ראיות חדשות שלדעתו יכולות להפוך את פסק הדין. עם זאת, בבקשתו נטען כי הראיות, תעודה מיום 2.5.96, היו קיימות גם בעת הגשת הבקשה להארכת מעצר, דבר המצביע על כך שאין עילה אמיתית לשיהוי. לאחר עיון לא מצא הרשם סיבה מיוחדת למתן הארכה, שכן טעויות או אי הבנות בהליכים משפטיים אינן הצדקה מספקת. יתר על כן, לא הובאו טענות חדשות המצביעות על כך שהמערער יכול היה להצליח בערעור על סמך הראיות האמורות או טעויות פרוצדורליות במהלך הדיון המקורי. עוד ציין הרשם כי אופיו המזורז של המשפט המקורי פירושו שהוא נועד לפשט הליכים, ולהגביל את עילות הערעור. הניסיון לבקש רשות ערעור לא צלח, מה גם שהסיכוי להציג את הראיות החדשות נראה מזערי, מה שהוביל להחלטה כי הארכת מועד ההגשה אינה מוצדקת. בסופו של דבר, הערעור שהוגש על החלטת הרשם נדחה, כאשר בית המשפט החליט שלא להטיל על המערערת הוצאות למרות ששקל את נטל ההוצאות המשפטיות הפוטנציאלי.