דב"ע נה/283 - 3

תקציר

בפסק הדין שניתן על ידי הנשיא גולדברג נדון ערעור על החלטת בית הדין האזורי לדחות את טענות המערער בדבר "לשון הרע ועוגמת נפש". בית הדין האזורי קבע כי טענות אלה חורגות מסמכותו. הערעור נערך באמצעות הגשות בכתב. בטיעון מקדמי של בא כוח המשיב נטען כי החלטת בית המשפט היא מסוג הזקוק למתן רשות ערעור מיוחדת. החלטה זו נדחתה, שכן ההחלטה הוגדרה כ"פסק דין חלקי", המאפשר את המשך הערעור ללא רשות נוספת. במרכז הדיון עמדה פרשנותו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התוחם את סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בתביעות הנובעות מיחסי עובד-מעביד. בא כוח המערערת טען, כי מאחר שלשון הרע אינה חוסה תחת פקודת הנזיקין, יש לכלול אותה בסמכותו של בית הדין לעבודה, בניגוד לעמדת המשיב. בית המשפט דחה את תביעת לשון הרע, בהתאם לפרשנותו המצמצמת של בית המשפט המחוזי לסמכותו, וציין כי לשון הרע נותרה עוולה אזרחית הקשורה לפקודת הנזיקין. באשר לטענת "עוגמת הנפש", נימק בית הדין האזורי כי היא אינה רלוונטית ליחסי עובד-מעביד חוזיים. המערער טען להבחנה, תוך שהוא מציין השלכות אפשריות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בית המשפט מצא טענה זו בלתי משכנעת, וקבע כי החוק מתייחס לאופי החוזי של תביעות ואם הן נחשבות חוזיות, הן נופלות בסמכותו של בית המשפט. לפיכך נדחה הערעור על תביעת לשון הרע, אך הערעור בעניין עוגמת הנפש התקבל, כאשר כל צד נושא בהוצאות המשפט שלו.