ת"א 54805-10-19

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תביעה כספית בסך 70,000 ₪ שהגיש תובע נגד נתבע, ישראל, שניהל את חברת DNA. ייעוץ ואחזקות בע"מ (DNA). המחלוקת נובעת מהתחייבות אישית לכאורה של ישראל כלפי התובע בנוגע לרכישת דירה במסגרת קבוצת רכישה המנוהלת על ידי ישראל. התובע טען כי הסכים לרכוש מישראל יחידה מסחרית תמורת 950,000 ₪, כולל דמי ארגון בסך 22,230 ₪, ועוד 50,000 ₪ כסיוע שיווקי, שישראל הייתה אמורה להחזיר באופן אישי כנגד חשבונית מס. לטענת התובעת, הסכם זה הושג כדי לסייע לישראל, שכן הסכום הנוסף נדרש כדי לשכנע את הבנק לאשר את "דו"ח האפס" של הפרויקט. הנתבע טען כי החתימה על מסמך ההתחייבות זויפה וכי כל ההתחייבויות נעשו על ידי DNA ולא הוא באופן אישי. עם זאת, בית המשפט מצא כי ישראל אמנם לא חתמה על המסמך, אך הוא היה מודע להסכם ולא מחה ובחר לשתוק וליהנות מהמצב. עוד ציין בית המשפט כי לשון ההסכם אינה מבחינה בין ישראל לבין החברה, מה שהוסיף לחוסר הבהירות של התובעת בעניין זה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת ישראל כי התשלום היה אמור להתבצע על ידי החברה, שכן הוא לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. התובעת, לעומת זאת, הציגה עדויות של שני רוכשים נוספים שגם הם לא ידעו להבחין בין ישראל לבין DNA. בית המשפט הגיע למסקנה כי ההתחייבות משקפת את ההסכמות בעל פה בין הצדדים והורה לישראל לשלם לתובע 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה, שכר טרחה יחסי בסך 1,250 ₪, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. הסכומים היו אמורים להיות משולמים תוך 30 יום. כן הוכרה זכותו של התובע לערער.