דב"ע נג/137 - 3

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגישה יורשתה של אישה שנפטרה, שרה בלומנפלד, נגד מעסיקיה לשעבר – המערערים – לפיצויי פיטורים, פיצויי הלנה ופיצויי פדיון בגין ימי חופשה שלא נוצלו. המשיב, יורשו של בלומנפלד, טען כי התפטרה בשל מצב בריאותי לקוי, ואילו המערערים טענו כי התפטרה משום שדרישתה לתוספת שכר נדחתה. עם זאת, בית המשפט מצא כי בלומנפלד התפטרה לאחר שמלאו לה 60, דבר המזכה אותה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, ויורשיה ירשו זכות זו. עוד קבע בית המשפט כי על המערערים לשלם למשיב פיצויי פדיון בגין ימי חופשה שלא נוצלו. באשר לפיצויי הלנה, קבע בית המשפט כי על המערערים לשלם הפרשי הצמדה וריבית רק ממועד התפטרותו של בלומנפלד ועד למועד פסק דינו של בית הדין האזורי. הנימוק להחלטה זו הוא שבעת התפטרותה של בלומנפלד הייתה מחלוקת אמיתית בשאלה האם היא זכאית לפיצויי פיטורים, ו"טעות כנה" אינה עילה לתביעת פיצויי הלנה. זאת ועוד, בתביעתו הראשונית של המשיב נטען כי בלומנפלד התפטר מחמת בריאות לקויה ולא בשל זקנה, ואין זה סביר לצפות שהמערערים ישלמו להלנה פיצויים בנסיבות אלה. עוד קבע בית הדין כי שלילת פיצויי הלנה מיורשי עובד עלולה לעודד מעסיקים לנכות שכר או פיצויי פיטורים מעובדיהם שנפטרו. לבסוף, פסק הדין הבהיר כי פיצוי הלנה הוא סוג של פיצוי בטרור, שנועד להרתיע מעסיקים מפני הלנת שכר או פיצויי פיטורים. לפיכך, המעסיקים מחויבים לשלם למשיב פיצויי פיטורים והלנה בהפרשי הצמדה וריבית, כמפורט בפסק הדין. הערעור בעניין חובת פיצויי הפיטורים נדחה פה אחד, בעוד רוב חברי ההרכב דחו גם את התביעה לפיצויי הלנה נוספים.