עמ"ת 22305-03-13

תקציר

המדינה ערערה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון למחוק כתב אישום ולשחרר משיב מעצר בית ותנאים מגבילים נוספים. כתב האישום מייחס למשיב מספר עבירות של פריצה לדירה, החזקת אמצעי פריצה, היזק לרכוש וגניבה. בית משפט קמא קבע כי המדינה לא קיימה למשיב שימוע טרם הגשת כתב האישום, כנדרש בחוק, ועל כן ביטל את כתב האישום. אולם בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור המדינה וביטל את החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי השאלה האם יש לבטל את כתב האישום מחמת היעדר שימוע היא סוגיה הנתונה להכרעת ההרכב הדן בתיק העיקרי, ולא במהלך הליכי המעצר. זאת ועוד, ערכאת הערעור חלקה על הערכתו של בית משפט קמא בדבר הימנעותה של המדינה מקיום דיון, וציינה כי התביעה פעלה במסגרת סמכותה ומטעמים מוצדקים. בית המשפט הדגיש כי זכות השימוע אינה מוחלטת וניתן לבטלה בנסיבות מסוימות, כגון הצורך להגן על הציבור, אופי העבירות והדחיפות בהגשת כתב אישום. במקרה זה, המדינה סיפקה נימוקים תקפים להגשה דחופה, לרבות חומרת העבירה ועברו הפלילי המשמעותי של המשיב. יתר על כן, ניתן היה לערוך שימוע בדיעבד כדי לענות על כל חשש להיעדר שימוע. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי החלטת בית משפט קמא אינה סבירה והורתה על החזרת כתב האישום ועל המשך מעצר הבית של המשיב ותנאי שחרור נוספים לפני משפט. בית משפט קמא התבקש לקבוע דיון לקביעת תנאים אלה.