ע"א 10137/05

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב מיזוג מורכב בין שתי חברות, תדוויק בע"מ ודביקול תעשיות, הגורר סכסוכים משפטיים משמעותיים ותביעות כספיות. לאחר המיזוג התגלעו מחלוקות בין ליברמן, מייסד דביקול, לבין קבוצת דרורי, בעלת השליטה בתדביק, שהובילו לתביעות רבות. ליבת הפרשה עסקה במסמך מזויף שביטל לכאורה שותפות בין דביקול לחברה אמריקאית בשם וייס העולמית. בית המשפט מצא כי המסמך אכן זויף והטיל על ליברמן את האחריות למצג שווא, שהשפיע על עסקיו הכספיים של תדוויק עם וייס. כתוצאה מכך, בית המשפט חייב את ליברמן לפצות את תדוויק על הפסדים שנגרמו עקב מצג שווא זה, לרבות טובין שלא שולמו והוצאות משפטיות הקשורות לתביעה כושלת בארה"ב. יתר על כן, הסכם פשרה שנועד לפתור סכסוכים מתמשכים היה שנוי במחלוקת; היא כללה הסכמי ייעוץ ואי תחרות ששימשו, לדברי ליברמן, רק כדי לפצות על ויתור על תביעות נגד תדוויק ולא כדי לספק שירותים בפועל. למרות שבית המשפט הכיר בזיוף ובהתנהלותו המטעה של ליברמן לאחר מכן, הוא לא ראה בכך סיבה מוצדקת לבטל את הסכם הייעוץ, שכן הוא היה שזור בהסדר הרחב. בית המשפט עסק גם בסוגיות של חישובי ריבית על עיכוב תשלומים, ואישר חלק משיעורי הריבית על בסיס התנאים המוסכמים, אך דרש ראיות קונקרטיות יותר לשיעורי הריבית העתידיים. בסופו של דבר, ליברמן הצליח חלקית בערעורו על חישובי הריבית, אך חויב באחריות לנזקים לטדוויק, ושני הצדדים נדרשו לעמוד בהתחייבויות התשלום שלהם על פי ההסכמים.