תמ"ש 14360-08-11

תקציר

התיק נסוב סביב בעלות על דירה שירשו מסבם וסבתם של התובעים. התובעים, אח ואחות, ירשו מחצית מהדירה באמצעות צוואת סבם. אביהם נפטר לפני הסב, והצוואה חילקה את הדירה שווה בשווה בין שני ילדיו, התובעים, ודודם, הנתבע. המחלוקת העיקרית היא באשר לדמי השימוש הראויים להם זכאים התובעים לקבל מהנתבעת, אשר השתמשה בדירה באופן בלעדי. הנתבע טוען כי לא מנע מהתובעים להשתמש בדירה וכי הם ממילא לא היו מודעים לזכויותיהם. מנגד, טוענים התובעים כי הנתבע ידע על הצוואה, הסתיר אותה מהם, ולכן חייב להם את שכר הטרחה הראוי בגין השימוש בדירה. הם גם טוענים לעוגמת נפש ודורשים פיצויים. בית המשפט מצדד בתובעים, וקובע כי הנתבע אכן ידע על הצוואה והסתיר אותה. השופט קובע כי התנהגותו של הנתבע לוקה בחוסר תום לב ועולה כדי גניבה, שכן הוא השתמש באופן בלעדי בדירה במשך שנים מבלי לפצות את התובעים. טענת הנתבע כי התובעים לא היו מנועים מלעשות שימוש בנכס נדחית, שכן השופטת מסכימה עם התובעים כי הכנת מידע על זכויותיהם בנכס הייתה יוצרת מניע עבורם לעשות בו שימוש. לפיכך, הנתבעת חייבת לתובעים דמי שימוש הולמים, שחושבו בסך של 1,250 ₪ לחודש מאוקטובר 1996 ועד ספטמבר 2011, בסך כולל של 221,250 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן נפסקו לתובעים הוצאות בסך 25,000 ₪. פסק הדין יפורסם בעילום שם.