ע"א 9096/18

תקציר

פסק הדין, שניתן לאחר בחינת פסק הדין, הראיות וטיעוני שני הצדדים של בית המשפט המחוזי, מגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור. בית המשפט, שבתחילה היסס בשל השיהוי הממושך בתיקון הרישום והקשיים לברר עובדות לאחר שנים רבות, מוצא כי הראיות מצביעות באופן גורף על כך שרישום השם איברהים היה שגוי מיסודו. ההחלטה מדגישה כי בעוד שהחלטות הסדר הן בדרך כלל סופיות, קיימים חריגים, במיוחד לטעויות סופר שהוכרו לפי סעיף 95 לפקודת הסדר הזכויות. הראיות מצביעות על כך שלא היה אדם בשם זידאן איבראהים אבו פארס, אלא תומכות בכך שהמנוח, זידאן סולימאן אבו פארס, היה הבעלים החוקיים של הקרקע. למרות טענות המשיב, פעולותיו של המנוח לתבוע את הקרקע והחזקה המתמשכת תומכות בדעה זו. בית המשפט מציין את הקשר הפקידותי בין השם איברהים לבין המנוח ומדגיש את כוחן של הראיות הנסיבתיות המצטברות במשפט האזרחי. חששו של אדם אחר הטוען לזכויות אינו מבוסס, שכן אין ראיות התומכות בטענה זו, והמערערים עמדו באופן משכנע בנטל ההוכחה הנדרש לתיקון המרשם. בעוד שערעור חוק ההתיישנות מוכר, הוא נחשב חסר חשיבות, שכן לא קיימת טענה מהותית כנגד המערערים. השופטת ד' ברק-ארז מסכימה, ומציינת כי טעויות סופר ניתנות לתיקון ללא מחסום התיישנות, תוך הדגשת ההבחנה בין טעויות סופר לבין טעויות מהותיות הפוגעות בזכויות צד ג'. תיקון המרשם נחשב צודק, בהתחשב בראיות הקיימות ובקולו של השופט, ומשכך, הערעור מתקבל, ומורה על תיקון המרשם כך שישקף את המנוח כבעל הקרקע החוקי.