בש"א 1424/90

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך על שני נכסים הרשומים על שמו של אדם שנפטר. המערער, שהוא מנהל העיזבון הזמני של עזבון המנוח, ביקש מבית המשפט המחוזי הוראות בעניין הנכסים, אשר הועברו למשיב באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם המנוח. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער והאחרון עתר לאחר מכן לבית המשפט העליון לקבלת רשות ערעור, אך זו נדחתה בנימוק שהחלטת בית המשפט המחוזי היא פסק דין שניתן לערער עליו לגופו. לאחר מכן פנתה המערערת לרשם בבקשה להארכת המועד האחרון לערעור, אך גם זו נדחתה. הערעור בפני בית המשפט העליון נוגע להחלטת הרשם לדחות את ההארכה. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, וקיבל את הטענה כי היו נסיבות מקלות שתרמו לטעות מלכתחילה, לרבות חלקו של בית המשפט המחוזי בפרשנות שגויה של מהות ההליך. כמו כן, הוכר כי הטעות נבעה מטעות אנוש ולא מרשלנות או זלזול בהליך. משכך, העניק בית המשפט העליון למערער ארכה של 15 יום מיום מתן פסק הדין לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. עוד מדגיש פסק הדין כי חשיבות המקרה, לצד היעדר רשלנות, יכולה להוות טעם מיוחד להארכת המועד. ככלל, פסק הדין תורם לעיקרון לפיו אין לסגור את בתי המשפט בפני בעלי דין בשל טעויות פורמליות או פרשנויות שגויות, במיוחד כאשר קיימות הצדקות משכנעות לכך, והאינטרסים של הצדק משרתים בצורה הטובה ביותר על ידי בחינת המקרה לגופו.