סע"ש 14992-09-18

תקציר

התובע, עובד שעבד בחברה הנתבעת על פי חוזה אישי, תבע את החברה בגין מספר טענות בעקבות פיטוריו. ראשית, טען התובע כי החברה ניסתה לפטרו בעודו חולה ובטרם מיצה את ימי המחלה המגיעים לו, בניגוד לחוק דמי מחלה. השופטת דחתה טענה זו מאחר שהחברה לא פיטרה את התובע במהלך מחלתו; במקום זאת, זה היה כמעט שנה לאחר שהחלה מחלתו לכאורה. החברה גם שילמה לו עבור כל תקופת חופשת המחלה שלו. עוד טען התובע כי לא נערך לו שימוע ראוי לפני פיטוריו וכי החברה התנכלה לו. השופט לא מצא טעם בטענה הקודמת, שכן התובע זומן פעמיים לשימוע, וההליך נדחה לבקשתו. באשר לטענת ההתנכלות, הסכימה השופטת עם הנתבעת כי סירובו של התובע לבצע עבודה נוספת ללא תוספת שכר, יחד עם פריונו המופחת משמעותית בהשוואה לשנים קודמות, היה סביר בהתחשב בשכרו הגבוה בהשוואה לעמיתיו המבצעים את אותה עבודה. עוד ציינה השופטת כי לסירובה של התובעת לחתום על הסכם עבודה חדש, שנראה כי שני הצדדים תרמו לסיכולו, היה תפקיד משמעותי בפיטוריו. החברה ספגה ביקורת על כך שלא עשתה מספיק מאמצים ליישם את הסכם הפשרה הקודם בכנות. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי גם התובע נשא באחריות משמעותית לתוצאה. השופטת הורתה לחברה לפצות את התובע ב-40,000 ש"ח בגין נסיבות פיטוריו, לרבות הליך הפיטורין, ולשלם לו 2400 ש"ח נוספים בגין החזר דמי חבר ו-1,000 ש"ח בגין תוספת שכר. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.