תא"מ 66994-01-18

תקציר

בית המשפט החליט כי יש לדחות את תביעתה של אלמנתו של התובע המנוח, אשר ביקשה לרשת את זכותו של בעלה המנוח לתבוע בגין תחושות תסכול, עלבון והשפלה בשל אי נגישותם של מבני ציבור ושירותים מסוימים בתחום המועצה הנתבעת. הסיבה לדחייה זו היא שהזכות לפיצוי בגין הנזק הנפשי והנפשי שנגרם למנוח היא אישית ואינה ניתנת להעברה ליורשיו עם מותו. התביעה, שהוגשה מכוח חוק השוויון, ביקשה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בשל אי הנגשת מבני ציבור ואי מינוי רכז נגישות, כנדרש בחוק. למרות שבית המשפט הכיר בחשיבות החלת חוק השוויון ובתוקף תחושות התסכול שחווה המנוח, הוא קבע כי נזקים לא ממוניים, במקרה זה, הם אישיים במובהק ולכן אינם עוברים לעיזבון המנוח. מאחר שהתביעה הייתה בגין נזק לא ממוני בלבד, ולא נתבע נזק ממוני או כספי, הזכות לפיצויים נפטרה עם המנוח. משכך, לא היה צורך לדון לגופו של עניין. עם זאת, נפסק לתובעת שכר טרחת עדים, והתביעה נדחתה מבלי שהצדדים חויבו בתשלום הוצאות, בשל החשיבות הציבורית של יישום דיני השוויון, ולאור מצבה של התובעת כאלמנה.