ת"א 316/06

תקציר

התובעת, חברת בנייה פרטית, תבעה את מינהל מקרקעי ישראל וחברה נוספת שחכרה חלקת אדמה מהמינהל, בדרישה לממש זכויות בנייה בקרקע המוחכרת ולערער על סעיפים מסוימים בחוזה החכירה. התיק הועבר לפסי התביעה עקב מחלוקת עובדתית. התובעת טענה כי חוזה השכירות המקורי, שנחתם בשנת 1992, לא הטיל מגבלות כלשהן על כושר הבנייה, ואילו הנתבעים טענו כי הוא הגביל את הבנייה לחדר אחד / יחידה. חוזה השכירות השני, שנחתם בשנת 2001, הגדיר את כושר הבנייה כחדר אחד ליחידה בשטח של 130 מ"ר. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי בשני חוזי החכירה צוין במפורש כי זכויות הבנייה נגזרו מתכנית מתאר ספציפית, שהגבילה את הבנייה לקיבולת מסוימת. בית המשפט פירש את חוזי השכירות בהתאם להתנהלות הצדדים ולציפיות הסבירות של המינהל כנאמן הציבור. נקבע כי חוזה החכירה המקורי אכן הגביל את כושר הבנייה, וחוזה החכירה החדש לא שינה יכולת זו. בנוסף, ציין בית המשפט כי היזקקות לתכניות בניין עיר אחרות, כפי שנטען על ידי התובעת, אינה ישימה מאחר שהסכמי החכירה כללו הוראות מפורשות בדבר השימוש בקרקע. בקשת התובעת לבטל את סעיפי החכירה או לבטל את החוזה כליל נדחתה אפוא, ובית המשפט קבע כי זכויות הבנייה במקרקעין הן בהתאם לתוכנית המתאר המפורטת.