עמ"ת 25144-07-10

תקציר

הערעור מערער על צו מעצר עד תום ההליכים. המערער נעצר בגין הפרה לכאורה של צו הרחקה שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, שאסר עליו ליצור קשר עם גרושתו – המתלוננת. בית משפט קמא הורה על מעצרו, תוך שהוא מציין את בטלותו של צו ההרחקה כבלתי רלוונטי לתנאי המעצר ואת מסוכנותו של המערער למתלונן. בא כוח המערער טוען כי החלטת השחרור, שכללה את צו ההרחקה, התקבלה בחוסר סמכות בשל היעדר חשד סביר, ולפיכך היא בטלה ומבוטלת. השופט סוקר את השתלשלות העניינים, ומציין את צו ההגנה נגד המערער ואת מעצרו לאחר מכן בגין הפרתו. השופט מדגיש כי החלטת השחרור, אף שהיא לקונית ומנומקת בצורה גרועה, מצביעה על סיכוי סביר להרשעה, במיוחד נוכח האיום בהתנהגות פוגענית ועברו הפלילי המשמעותי של המערער. השופט מדגיש כי החלטה שהתקבלה בסמכות, אך ייתכן בטעות או בחריגה מסמכות, אינה בהכרח בטלה אלא עלולה להיות שגויה וניתנת לערעור. בהסתמך על פסקי דין קודמים, מסביר השופט כי חריגה מסמכות אינה מבטלת החלטה באופן אוטומטי, ויש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה. במקרה דנן, השופט קובע כי סביר להניח שתוקפו של צו ההרחקה יתקיים, חרף טענות המערער בדבר אי חוקיותו בשל טעויות פרוצדורליות. השופט דן גם בעקרון הבטלות היחסית, ומדגיש כי תקיפה ישירה עדיפה בדרך כלל וכי נסיבות המקרה יכולות להשפיע על התוצאה. באשר לטענת המערער בדבר היעדר הפרה או הפרה מינורית, מוצא השופט ראיות לכאורה מספיקות להפרה. השופט מציין את בהירות צו ההרחקה ואת הקשר של המערער עם המתלונן באמצעות בנו, סותר את סירובו להתקרב לבית. בנוסף, מדגישה השופטת את התנהלותו הבלתי מורתעת של המערער ואת עברו הפלילי העשיר, המהווה סכנה ממשית למתלונן. אשר על כן, דוחה השופט את הערעור ומאשר את צו המעצר של בית משפט קמא, בנימוק של סיכוי סביר להרשעה ומסוכנותו של המערער למתלונן. פסק הדין מדגיש את הצורך בערעור ישיר על צווי בית המשפט ועל עקרון הוודאות המשפטית.