עמ"נ 56608-10-17

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע כי סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה חל במקרה זה. פסק הדין מתמקד באופן בלעדי ביישומו של סעיף זה, כפי שהוסכם על ידי הצדדים. לאחר בחינת הטענות, מסכים השופט עם עמדת הרשות כי פרשנות מכוונת ומרחיבה של הסעיף מובילה למסקנה כי יש ליישמו כאן. זאת, משום שהקרקע המדוברת היא "קרקע ישראלית" המוחכרת לדורות לשימוש חקלאי, והחוכר אינו רשאי לנצלה לייעודה החדש. בעוד שהקרקע יועדה לשימוש לא חקלאי לפני שינוי התכנית, השופט מפרש את כוונת הסעיף להתייחס למטרה המונחת ביסוד ההסכם עם הרשות. הם נימקים זאת בכך שמטרתו העיקרית של ההסכם היא חקלאות, עם שימושים נוספים כנלווים. יתר על כן, השופט מצדד בפרשנות הרשות לשימוש שעושה הסעיף במונח "שימוש חקלאי", ומאמץ הסכם בין הרשות לרשויות המקומיות, ממנו עולה כי עסקאות כמו זו של המערערת מופרשות בדרך כלל מהיטל השבחה. מסקנתם היא כי הרשות היא הנהנית העיקרית משינוי הייעוד ולכן עליה לשלם את ההיטל. השופט מקבל את טענת הרשות כי מתקיימים כל תנאי הסעיף במקרה זה ומורה להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף, בו על המדינה לשלם היטל השבחה. כל צד יישא בעלויות שלו.