ע"ע 17149-05-12

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורה של המערערת שסירבה לעבור ממקום עבודתה בחדרה לנתניה, כנגד החלטת המשיב. פסק דינו הקודם של בית הדין האזורי פסק אף הוא לטובת המשיב, וקבע כי העברתה של המערערת הייתה מוצדקת בשל התנהגותה הבלתי הולמת וזלזול בצווים עליונים, והציע לה התחלה חדשה במקום החדש. עם זאת, המערערת המשיכה לסרב לעבוד בסניף נתניה וביקשה לחזור לסניף חדרה, דבר שגרם להיעדרותה הממושכת מהעבודה. בית הדין רואה בכך עבירת משמעת ולא התפטרות, שכן המערערת רצתה להמשיך לעבוד אך בתנאים שלה. בפסק הדין מודגש כי התנהגותה של המערערת מהווה עבירת משמעת קלאסית, שכן היא לא קיימה את צו ההעברה. כן נדון במכתב שנשלח למערערת, המזהיר אותה מפני השלכות היעדרותה מהעבודה. בית הדין מבהיר כי עובד אינו יכול לכפות על מעסיק לראות בו מתפטר, וגם מעסיק אינו יכול לכפות על עובד להיחשב כמתפטר. במקרה דנן, מאחר שהמערערת רצתה כל העת לחזור לעבודה, היעדרותה אינה יכולה להיחשב כהתפטרות. מפסק הדין עולה כי המשיב הסכים להמשיך ולהעסיק את המערערת בנתניה, אך התעקשותה של המערערת לעבוד בחדרה בלבד אינה חוקית, מה גם שחוקיות ההעברה נקבעה. בית הדין מציין כי המשיב לא פעל בהתאם להליכים משמעתיים הקבועים בחוק שירות המדינה (משמעת), אך ייתכן שדרך זו נחסמה על ידי חוק ההתיישנות. בסופו של דבר, הערעור נדחה משום שהמערערת מבקשת לאכוף את עבודתה במקום בו נאסר עליה כדין לעבוד, והתקופה הארוכה של היעדרותה מהעבודה אינה מצדיקה קבלת בקשתה. פסק הדין ניתן פה אחד, כאשר כל חברי בית הדין מסכימים לדחות את הערעור, ובשל נסיבותיו האישיות של המערער לא נפסק הוצאות.