עע"מ 8518/11

תקציר

בפסק הדין דחה בית המשפט את הערר שהגישה הוועדה המחוזית, שערערה על החלטות הנוגעות לפרויקט דיור מוגן. בית המשפט קבע כי לוועדה המחוזית אין סמכות להתערב בהחלטות שהתקבלו קודם לכן על ידי ועדת הערר, לפי חוק התכנון והבניה, המגדיר החלטות של ועדת ערר כסופיות ואינן ניתנות לערעור נוסף אלא בנסיבות ספציפיות. עיכוב של שלוש שנים על ידי הוועדה המחוזית בטיפול בפרויקט בעקבות החלטת ועדת הערר נחשב בלתי סביר, וגרם נזק למשיב שהסתמך על ההחלטה הקודמת. בית המשפט הכיר במונחים "בית אבות" ו"דיור מוגן" כניתנים להחלפה בתדירות גבוהה, וציין כי לא נקבעה הבחנה משפטית באותה עת, מה גם שחוק הדיור המוגן, עם ההגדרות למוסדות כאלה, נחקק רק מאוחר יותר. טענת הוועדה המחוזית בדבר הפרות תכנוניות אפשריות בשל הבדלים טרמינולוגיים אלה לא הייתה מספקת. בית המשפט הדגיש כי יש להתייחס לכל הבחנות והגדרות למונחים אלה במדיניות תכנון ציבורית עתידית. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי ההחלטה לאשר את פרויקט הדיור המוגן לא הייתה בלתי סבירה באופן יוצא דופן ולא פגעה קשות בשלטון החוק. לפיכך, אין בה כדי להצדיק את הפגמים הפרוצדורליים והסמכותיים בפעולות הוועדה המחוזית. בסופו של דבר הורה בית המשפט לוועדה המחוזית לכסות את הוצאות המשיב, בסך 40,000 ₪. השופטים י' דנציגר ונ' הנדל הסכימו עם החלטתה של השופטת ד' ברק-ארז, וסימנו את הערעור כהכרעה ביום 4.2.2013.