ת"א 52666-02-18

תקציר

הסכם הפשרה בין התובעים לנתבעים התווה את תנאי פינויו של המושכר, יוחנן, מהחנות ששכר מהנתבעים. נקודות המחלוקת העיקריות היו מועד הפינוי, תנאי התשלום והחזרת הפיקדון. השופט פסק לטובת התובעים בכל הסעיפים. ראשית, בנוגע לפינוי, קיבלה השופטת את טענת התובעים כי החנות פונתה בהתאם להסכם הפשרה. הנתבעים טענו כי התובעת לא פינתה את החנות במלואה עד למועד האחרון והשאירה ציוד במקום, מה שאילץ את הנתבעים לפנות אותה במאי 2017. עם זאת, השופטת מצאה כי התובעת אכן פינתה את החנות עד למועד המוסכם, ובטענות הנתבעים ובעדויות בעניין זה היו סתירות. הנתבעים גם לא הביאו כל ראיה לכך שביקשו מהתובע לפנות את הציוד שנותר או כי נגרמו להם עלויות כלשהן עקב איחור בפינוי. שנית, בנושא התשלומים, הסכם הפשרה התווה לוח תשלומים ספציפי. הנתבעים טענו כי התובעת לא עמדה בלוח זמנים זה. עם זאת, השופטת ציינה כי הנתבעים הסכימו לקבל שיקים בתאריכים שונים ולא העלו כל התנגדות לשינוי התנאים באותה עת. התובע גם שילם ביתר 1,500 ₪. לבסוף, טענו הנתבעים כי יש לאפשר להם לנכות את סכום הפיקדון מהסכומים הנתבעים, מאחר והוא לא הוחזר לתובע. השופטת דחתה טענה זו בקובעה כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה שתתמוך בטענותיהם לניכוי, וכן כי טענותיהם להפרת הסכם הפשרה על ידי התובעת נדחו. הנאשמים חויבו להשיב את הפיקדון בסך 65,000 ₪. עוד קבעה השופטת כי על הנתבעים לשאת ביחד ולחוד בהוצאות התובעים, לרבות אגרת בית משפט בסך 2,021 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.