ע"א 2034/98

תקציר

בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם ילדים זכאים לפיצוי מאביהם, שנטש אותם וגרם להם נזק נפשי קשה. האב, לאחר שנישא בשנית, ניתק במכוון כל קשר עם שלושת ילדיו בעקבות התאבדות אמם. הילדים, שנכנסו למוסדות רווחה והתמודדו עם בעיות סמים ועבריינות, תבעו את אביהם על הפרת חובות סטטוטוריות וחובת זהירות. בית המשפט הגיע למסקנה כי התנהלותו של האב מהווה הפרה לא רק של חובה מוסרית אלא גם של חובות משפטיות לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ופקודת הנזיקין. נקבע כי החוק מטיל על ההורים חובות מעבר לתמיכה חומרית, הכוללות חינוך ורווחה נפשית. החוק אמנם אינו יכול לחייב אהבה, אך הוא דורש טיפול אחראי בצרכי הילדים. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של האב על "מדרון חלקלק", והדגיש כי יש לשפוט כל מקרה על פי נסיבותיו הספציפיות. הזנחתו המוחלטת של האב והסכמתו עם אשתו השנייה להימנע מקשר עם ילדיו נתפסו כהזנחה קיצונית של חובת ההורות, המצדיקה פיצוי. בית המשפט עמד על חשיבות השמירה על זכויות הילדים תוך איזון האוטונומיה ההורית. בסופו של דבר, אחריותו של האב נשמרה, והוא חויב לפצות את ילדיו, ובכך קבע תקדים משמעותי במשפט הישראלי. ההחלטה הדגישה את הגבול הדק בין חובות מוסריות לבין אחריות משפטית בתוך יחסים משפחתיים.