עת"מ 6741-09-19

תקציר

העותרת ביקשה היתר בניה לפי תמ"א 38 (תמ"א 38) לחיזוק מבנה קיים מפני רעידות אדמה. הוועדה המקומית דחתה את הבקשה, והעותר הגיש ערר לוועדת הערר. ועדת הערר החליטה כי המבנה אכן זקוק לחיזוק, אך צמצמה את התמריצים שניתנו לעותר. לאחר מכן חזר העותר לוועדה המקומית עם בקשה חדשה המבוססת על החלטת ועדת הערר, אך נדחתה משום שהמבנה היה פטור מחיזוק לפי תקן 413. העותרת טענה כי ההחלטה הקודמת של ועדת הערר אישרה את תחולת תמ"א 38 על הבניין שלה וכי הבקשה השנייה היא בקשה מתוקנת בלבד. לפיכך, החלטת הוועדה המקומית הייתה בלתי סבירה ודינה להתבטל. בית המשפט קבע כי החלטתה הראשונה של ועדת הערר לא אישרה את תחולתה של תמ"א 38 על בניין העותר, אלא רק הכירה בתחולתה באותה עת. הבקשה השנייה נחשבה בצדק לבקשה חדשה, והחלטת הוועדה המקומית הייתה סבירה. עוד טען העותר, כי הגדרת "מבנה נמוך קיים" בתקן 413 צריכה לאפשר סקר ספציפי של הקרקע לצורך קביעת הפטור של המבנה. בית המשפט קבע כי פרשנותה של ועדת הערר לתקן, שלא אפשרה עריכת סקר ספציפי, סבירה וקוהרנטית עם לשון התקן. אשר על כן, העתירה נדחתה, והעותר חויב לכסות את הוצאות המשיבים.