בג"צ 792/88

תקציר

עניינו של פסק הדין המדובר בצווי גירוש שהוציא נגד ארבעה עותרים מפקד כוחות צה"ל באיו"ש. הצווים הוצאו מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בשל מעורבותם של העותרים בארגוני טרור ותפקידם בארגונים אלה. העותרים ערערו על הצווים בטענה כי הם מפרים את אמנת ג'נבה בדבר הגנה על אזרחים בימי מלחמה, 1949 (אמנת ג'נבה הרביעית). הם גם טענו כי זכויות האדם הבסיסיות שלהם, כולל חירות פיזית וחופש תנועה, הופרו. בית המשפט הכיר בכך שגירוש התושבים מבתיהם מהווה פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות, אך לא קיבל את טענות העותרים. השופטים הסבירו כי בניגוד למשפטים פליליים, במקרה זה העותרים לא הביאו די ראיות כדי להצדיק את ביטול נטל ההוכחה. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי אין באפשרותו להתערב בהליך קבלת ההחלטות של הרשויות המוסמכות כל עוד החלטותיהן מבוססות על ראיות משכנעות ומהימנות, שהושגו בתום לב ואינן בלתי סבירות באופן קיצוני. השופטים דנו גם בסוגיית הראיות החסויות ובקושי לעיין בהן בשל תעודת החיסיון של שר הביטחון. הם הדגישו את החשיבות של מתן אפשרות לבית המשפט לבחון ראיות כאלה, רצוי בהסכמת שני הצדדים, כדי להבטיח צדק. במקרה ספציפי זה, בחן בית המשפט את הראיות החסויות הנוגעות לאחד העותרים, ומצא אותן משכנעות ומצדיקות את צו הגירוש. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי החלטותיו של המשיב היו סבירות והתבססו על ראיות משכנעות, ומשכך אין עילה להתערבות. השופט י' בך נתן את פסק הדין, אליו הצטרפו השופטים ד' לוין וא' גולדברג.